גם עין של כתב מנוסה, שראתה את זוועות דאעש בעיראק ואת מעשי הטבח של הצבא הרוסי באוקראינה, לא הייתה מכונה למראות הזוועה שנגלו על הכביש המוביל לקיבוץ רעים. כוחות אדירים של צבא נעו על הצירים, כשברקע דיווחים על חידוש הירי והקרבות בקיבוץ מגן.
היום השני למתקפה בעוטף: מימדי הזוועה ברחוב נחשפים// שמואל בוכריס
הכביש הצר, שמשני צדיו ניצבים עצי אקליפטוס, זרוע עד האופק בכלי רכב שבורים, שרופים ושוכבים בזוויות מעוותות. אנחנו חולפים סמוך לרכב משוריין משטרתי שהתנגש בטנדר של מחבלים, המקלע הכבד עדיין מחובר לטנדר ובתוכו כמות גדולה להבהיל של מטולי אר.פי.ג'י. תכולת כלי הרכב מגלה רבות על זהות אלו שנסעו בהם, לפני קצת יותר מיממה.
מחצלות, צליות, צידניות ובקבוקי אלכוהול ניצבים הערמות מגואלות בדם בצד הדרך, מצבות זיכרון קטנות לצעירים מלאי שמחת חיים שבסך הכל יצאו לחגוג ונקלעו לטבח האכזרי והקשה בתולדותיה של ישראל.
גם עדויות לרוצחים מפוזרות לאורך כל הדרך, ספרנו במהלך הנסיעה עשרות גופות של מחבלים, חלקם עוד אוחזים את הגה האופנועים עליהם נסעו. אתר המסיבה עצמו נותר כפי שהיה, אפילו גרילנדות התאורה עדיין עובדות, במבט ראשון ניתן היה לדמיין שהמסיבה עוד נמשכת. אך המקום ריק, הרוס וריח של מוות תלוי באוויר. היחידים שנמצאים במקום הם אנשי כוחות הביטחון שממהרים על הצירים ואלו שעוסקים בחיפוש הקורבנות.
על הכביש סמוך לכניסה לקיבוץ רעים אנחנו פוגשים זוג הורים שמחפשים את בנם, שנעדר במהלך המסיבה. האב מסרב למסור את שמו בשל עבודתו בשירותי הביטחון אך אומר כי המקום האחרון בו ראו את בנם הוא ממש בכניסה לקיבוץ.
לצידם עומדת קבוצה גדולה של גברים בדואים לבושי שחורים. "הגענו הנה לקחת את הגופה של תושב הכפר, שמוטל ברכב ההסעות שלו. כולנו פה חברים שלו. הוא נרצח על ידי המחבלים בזמן שניסה לחלץ נפגעים. הוא היה נהג הסעות ואמור היה להסיע חוגגים חזרה למרכז", מספר טלאל, אחד הגברים שפגשנו.
לזירה מגיע גם יו"ר מוצעת כסייפה, עבד אלעזיז נסאסרה. "המגזר הבדואי נפגע קשה מאוד באירועים האלימים. איבדנו ילדים ונשים במתקפת הטילים ועדיין אין לנו שום אמצעי מיגון, התחושה היא מאוד קשה", אומר נסאסרה.
גם בקיבוץ סימני ההרס נמצאים בכל מקום. המחבלים נכנסו לקיבוץ רעים וירו מכל הבא ליד. מיגונית קטנה בכניסה ליישוב הפכה לזירת טבח והמראה בלתי נתפס. "זו מלכודת מוות" אומר ניב, חבר קיבוץ שנמצא סמוך לשער. אנחנו מגיעים בדיוק בשעה בה מתחיל הפינוי מהקיבוץ. נינה ואלכס קמרז, תושבי הקיבוץ והורים של חבר שגויס למילואים עוזבים את הבית היחיד שהכירו מאז עלו לישראל בשנות ה-90, מבלי שידעו מתי ישובו. אתמול, נכדם בן ה-13 נפצע באורח קל מירי מחבלים בשעה שנסע עם אביו לחוג בשעות הבוקר. כעת המשפחה כולה מתכננת להיפגש.
"אנחנו נתגבר"
במבט ראשון שדרות נראית כאילו מדובר ביום שבת בבוקר והתושבים עדיין ישנים את שנתם. פה ושם נראה גבר מבוגר שחוזר מבית כנסת או אישה צעירה שיוצאת עם הכלב לטיול של תחילת היום.
רק בהדרגה ממדי האירוע שהתחולל בה צפים. הדבר הראשון שבולט הוא העדר החשמל והרמזורים. למרות שיום ראשון, אף עסק לא נפתח בעיר, כולל אלו החיוניים לתושבי המקום. מכוניות וניידות משטרה מוטלות מחוררות בצמתים ברחבי העיר ותרמילי קליעים מתגלגלים מדי פעם על הכביש.
בתוך מתחם תחנת המשטרה, בה התבצרו המחבלים שפשטו על העיר אתמול, החורבן בלתי נתפס ומזכיר מראות שראיתי במקומות כמו מוסול וחרסון. הטנדרים של המחבלים פונו על ידי שופל וניידות הרוסות מעטרות את החניון הקטן של התחנה. קליעים וגופות מחבלים עדיין זרועים בשטח. "אנחנו הורסים את המבנה שלב אחרי שלב, כי המחבלים מלכדו את כולו", מסביר שוטר סימפטי שמבקש מאיתנו לא להתקרב למבנה, בשעה דחפור צהלי קורע ממנו עוד קיר.
אך למרות הזוועה שהתחוללה, כמות קטנה מתושבי העיר מנסים לחזור לנורמליות. שבתאי, קשיש מקומי, מגיע על הקלנועית שלו ושואל אם המצור בתחנת המשטרה, נגמר. "נמאס לי להתחבא בממ"ד, יצאתי לראות מה קורה", הוא אומר באומץ. אנו ניצבים מול תחנת המשטרה החרבה של העיר, לצד עיתונאים זרים, במקום בו המשטרה חסמה את הגישה למבנה, שעדיין מעלה עשן. גבר חובש כיפה מגיע בכלי רכב ופונה אל הכתבים בחיוך. "למישהו יש סיגריה", שואל משה רפאל, תושב העיר.
"לא עישנתי מאז כניסת החג. הכל סגור ואני לא מצליח למצוא סיגריות. עברה עלינו יממה כל כך קשה שהדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה להדליק סיגריה ולעשן. התחבאנו בבית, צמודים לרצפה והתפללנו כל המשפחה. אף אחד לא נפגע ברוך השם אבל מה שעבר על העיר הזו זה פשוט אסון", מספר האיש שפניו נאורו כשאחד הכתבים מתחיל לגלגל עבורו סיגריה.
"אנחנו נצא מזה, העיר תתאושש, הם לא יכולים לשבור אותנו", הוא אומר בשעה שהוא מדליק את הסיגריה ונושם לרווחה את העשן לריאותיו. גם תושבים אחרים מנסים לחזור לקמצוץ מזערי של שגרה. בעל חנות מנקה את שברי הזכוכית מהמבנה ובצדו השני של הרחוב אישה מנקה שברים מפתח ביתה. קשה לנחש מתי תשוב איזושהי נורמליות לעוטף עזה, אך נראה כי רבים מתושביו נחושים להמשיך ולהילחם על הבית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו