שכול, בלי פוליטיקאים

אין יום בשבועות האחרונים שבו לא קיבלתי טלפון או הודעה ממשפחה שכולה. כולן, כאחת, הביעו דאגה עמוקה, חרדה של ממש ממה שעתיד לקרות בבתי העלמין הצבאיים ביום הזיכרון לחללי צה"ל. המחשבה שהיום הקדוש בשנה, היום הכי ישראלי שיש, יחולל ויוכתם - לא נותנת להן מנוח.

לא מדובר במשפחות רק מצד אחד של המפה הפוליטית. הדאגה חוצת מגזרים וחוצת מחנות. כל משפחה והחלל שלה, כל משפחה והסיפור שלה, כל משפחה ודרך ההתמודדות שלה. משפחות מהמרכז ומהפריפריה, משפחות עשירות ועניות, משפחות ששקעו באבל ולא קמו ממנו ומשפחות שבחרו לחיות לצידו. שלל משפחות, שבתי העלמין הצבאיים הפכו אותן לשותפות שוות לאותו גורל, לחברות במשפחה העצומה הזאת שאיש לא בחר להיות חלק ממנה.

השנה, לראשונה, הן נקלעו למערבולת שסוחפת וקורעת בחודשים האחרונים את המדינה. ישראל כבר ידעה סערות בעברה וגם מלחמות ואסונות שהותירו קורבנות מיותרים, אבל היום הזה והמקום הזה היו תמיד בקונצנזוס. יום אחד שבו שמים הכל בצד למען מי שמסרו את החיים שלהם למעננו. יום שבו מחבקים ולא הודפים, מקרבים ולא מרחיקים.

לכן האינסטינקט הראשוני שלי היה בעד השתתפותם של פוליטיקאים בטקסי האזכרה הממלכתיים. לא משום שהם ראויים לכך; רובם לא. כי לא הם הסיפור, אלא החללים, והממלכה גדולה מהמלך. ויתרה מכך: היום פוליטיקאים מכאן הם אורחים בלתי רצויים, ומחר משם. והנה, ברגע, הכנסנו פוליטיקה למקום הקדוש הזה, וחיללנו אותו לעד.

אלא שאז קיבלתי טלפון מחבר. בן שכול. הוא דיבר באריכות ובהיגיון. אמר שלא הזיהוי הפוליטי הוא החשוב, אלא ההקשר. שמי שלא שירת בצבא, לא ראוי להספיד חיילים. התווכחתי איתו. אמרתי שאנשים מתבגרים, שחלקם מתחרטים. שההיסטוריה מלאה במנהיגים שלא עשו צבא: רבין לא החמיץ הזדמנות לעקוץ על כך את פרס, וגם משה ארנס ואחרים. זה לא מנע מהם להיות שרי ביטחון מעולים, ומקבלי החלטות שקולים שקידשו חיי אדם.

השיחה התגלגלה והגיעה לתהייה משותפת: מה בעצם תורמת נוכחותם של הפוליטיקאים? הרי את החללים היא לא תשיב, וספק אם רצף הקלישאות שנשמעות בנאומים מהוות אפילו קמצוץ של נחמה למשפחות. בוודאי כשמי שעומדים מאחורי המיקרופון הם לעיתים קרובות אנשים מפלגים, מסכסכים, חסרי אחריות - מי שלא ראויים ולא יכולים להיות דוגמה ומופת ביום המיוחד הזה.

סיכמנו שכנראה הגיעה העת להפריד בין הפוליטיקאים לבתי העלמין הצבאיים. להותיר אותם כמשכן מחבר, ולא מפלג. סמל של ביחד, ולא של לחוד. טוב עשו מי מהשרים שהבינו זאת בעצמם, וביטלו את הגעתם המתוכננת לבתי העלמין הצבאיים. טוב יעשו גם השרים האחרים אם יתגברו על היצר, יאמצו החלטה זהה ויישארו בבית. כל החלטה אחרת שלהם היא מתכון רע לתוצאה גרועה.

צודק הרמטכ"ל: יום הזיכרון לחללי צה"ל חייב להישאר מחוץ לכל מחלוקת. בישראל של היום, המפולגת, המקוטבת, הדרך היחידה לייצר קונצנזוס היא להשאיר את הפוליטיקה בחוץ. מחוץ לצה"ל, ומחוץ לבתי העלמין הצבאיים. לזכרם.