מכתבם של מאות מבוגרי מערך המבצעים המיוחדים, ודרישתם של עובדים רבים במוסד לצאת להפגנות, מלמדים שהמחאה נגד המהפכה המשפטית מאיימת על מערכים רגישים ביותר בביטחון הלאומי.
אפשר לפטור את החותמים על המכתב בכך שהם "עוד קול בקלפי", או "להעיף אותם" (כמו לא מעט צייצנים ברשתות). אבל המציאות קצת שונה, והרבה יותר מטרידה. מערך המבצעים המיוחדים הוא פנינה בכל היבט: של יצירתיות מבצעית וטכנולוגית ומודיעינית, של תעוזה, של חשיבה מחוץ לקופסה, של ישראל הקטנה שהצליחה להפוך למעצמה אזורית - לא מעט בזכות מה שהמערך הזה עשה ב־60 השנים האחרונות.
בנימין נתניהו יודע זאת היטב, מימיו כלוחם וכקצין צעיר בסיירת מטכ"ל, ובעיקר מימיו כראש ממשלה (וכשר ביטחון) ששלח את היחידה ואת אחיותיה למבצעים שונים. הוא מכיר את האנשים, את המחויבות, את הנכונות ללכת עד לקצה ומעבר לו בשביל המדינה ובשביל ביטחונה, את השבר הגדול שנדרש מהם כדי להגיד "עד כאן".
בישיבת הממשלה האחרונה טען נתניהו שהמוחים הם אלה שהיו מתנגדי החיסונים בקורונה, וקרא לייצר נגדם אגרוף. הוא טעה פעמיים: גם כי הניסיון להקביל מוחים למפיצי מחלות לקוח ממיטב המסורת של משטרים אנטישמיים ואינו מתאים לטובי בנינו, ובעיקר כי אלה לא האנשים שמפחדים מאיומים. נהפוך הוא: דבריו רק דרבנו אותם להמשיך הלאה.
הדברים צריכים להיאמר: המערך הזה, כמו הטייסים בחיל האוויר ואנשי המוסד והשב"כ, אינו עוד מערך. בוודאי לא המילואימניקים שבו. חיל האוויר נשען על טייסי המילואים; הם עמוד השדרה שלו, ואם הם יעזבו לא יהיה לו תחליף עבורם.
טייס מילואים מגיע פעם בשבוע, בהתנדבות מלאה, כדי לטוס ולשמור כשירות. הוא משובץ למשימות כמו טייסי הקבע, ולצידם. בלי טייסי מילואים, אין תקיפה באיראן ואין מוכנות למלחמה בצפון, וספק אם יש תקיפות בסוריה ובעזה.
הוא הדין במערך המ"מ. אבי דיכטר מכיר את זה היטב מימיו כ"מצביא", מילואימניק, במבצעים של היחידה. המערך כולו מרושת מילואימניקים בכל פינה; בלעדיהם אין מ"מ, ואם יש זה מ"מ אחר, מנוון וצייתני. ראש המוסד הבין זאת, ולכן אפשר לאנשיו לצאת להפגין (מדרגת ראש מחלקה ומטה); הוא שמע את הקולות, והסיק שקרוב הרגע שבו אנשים יניחו את המפתחות וילכו לחפש אתגרים במקום אחר.
וזה לא רק המוסד. השב"כ רותח (כפי שבא לידי ביטוי בפנייתם של רבים מבוגריו לדיכטר השבוע) לא רק ממה שנעשה לדמוקרטיה, אלא ממה שנעשה לארגון. פה חבר כנסת קורא לראש השב"כ "פקיד", ושם בנו של רה"מ מאשים את הארגון שהוא חלק מהפיכה משטרית, לא פחות.
לאנשים האלה - במוסד, בשב"כ, בחיל האוויר ובמערך המ"מ - אין תחליף. הם מאותרים בפינצטה, לוקח שנים להכשיר אותם, והתוצרים שלהם ייחודיים ולעיתים חד־פעמיים. היכולות הנדירות האלה, שאין להן אח ורע בעולם, מגיעות עם תג מחיר: יש להם עמוד שדרה, ומצפון, ומילה. והם לא מתכוונים לוותר על פסיק מאלה.
מי שחושב שישראל יכולה להסתדר בלי כל האנשים האלה, חי בסרט. הפגיעה בכלכלה ובתעסוקה עלולה להיות קשה, אבל היא תתבטא בירידה ברמת החיים. הפגיעה בביטחון, לעומתה - ובטח בקודש הקודשים של הביטחון - לא תתבטא ברמת החיים אלא בחיים עצמם. אם האנשים האלה יעזבו, ישראל תהיה חלשה יותר, ואם היא תהיה חלשה יותר - היא תדמם יותר. זאת אקסיומה מובנית, שאי אפשר לערער עליה.
סביר שיהיו מי שיכנו את המוחים והמפגינים "משתמטים". זאת טעות, גם כי מי שמתנדב לא יכול להשתמט כי מראש הוא לא מחויב אלא בוחר, וגם כי עומדים כאן טובי אנשינו, בלי מליצה, ודורשים תשובות.
הרמטכ"ל הרצי הלוי אמנם ניסה להרגיע את הקולות (וגם פעל למיתון מכתבם של אנשי המ"מ, ובהם רבים ממפקדיו ומפקודיו, בהצלחה חלקית), אבל מומלץ גם לו להבין שאם המחאה הגיעה לשם - משהו יסודי נשבר, או נמצא על סף השבר. לכן, ועם החשיבות הרבה לקריאתו ביום חמישי האחרון להותיר את המחאה מחוץ לגדרות צה"ל, עליו להתייצב (עם מקביליו במוסד, בשב"כ ובמשטרה) ולהזהיר את הממשלה מפוטנציאל הנזק הבלתי הפיך שפעולותיה עלולות לגרום לביטחון המדינה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו