הפרק האחרון בסדרת הכתבות המיוחדת: יהודים שעזבו את הכל ועלו ארצה, כל אחד מסיבתו שלו ובנסיבות חיים אחרות, וגם וכל אחד מרכיב חלק נוסף מהפסיפס הישראלי הייחודי.
"הרגשתי שאני צריכה לעשות הכל כדי לתרום למדינה"
וולנטינה חומנקו - עלתה מרוסיה
עלתה לישראל מהעיר מגניטגורסק שברוסיה בשנת 2007 בסיוע הסוכנות היהודית כשהיתה בת .17 כיום היא עובדת באותה הסוכנות ועוזרת לקלוט עולים חדשים לארץ.
ולנטינה מנהלת את תוכנית סל"א, שבמסגרתה עלתה בעצמה. מאז המלחמה בין רוסיה לאוקראינה היא פעילה במיוחד, ואף פתחה ברומניה את מרכז הפליטים מטעם הסוכנות. היא משחזרת את הרגעים הפחות נעימים שיש לכל עולה, וגם את הרגעים שבהם הרגישה שייכת.
את ולנטינה תפסנו באמצע שירות המילואים, עושה אתהדבר הכי ישראלי שיש. לדבריה, היא תמיד היתה מחוברת לישראל. "המשפחה שלי ואני היינו מעורבים בקהילה היהודית המקומית, קהילה קטנה. הייתי שותפה בכל הפעילויות של הסוכנות, וזוכרת את החוויה מול המדריכים הישראלים. החשיפה הזאת גרמה לי להבין שאגיע לישראל במוקדם או במאוחר. התקבלתי לתוכנית סל"א לסטודנטים לפני ההורים, ובשנת 2007 הגעתי למרכז הקליטה בכרמיאל", היא מספרת.
כיום ולנטינה מדברת על הכל בקלילות ובביטחון, על קליטת העולים שברחו מהמלחמה ועל הגאווה העצומה שהעבודה איתם מעניק לה. אבל כנערה שעלתה לפני הוריה והתגייסה לצה"ל כמעט מייד, הקושי בהשתלבות היה גדול. "הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי ולעשות הכל כדי לתרום למדינת ישראל. הרגעים האלה באו לידי ביטוי כשהתגייסתי. באתי מלאת אידיאולוגיה. כל מה שצה"ל ביקש ממני לעשות הייתי חייבת לעשות, זאת התרומה שלי, ההזדמנות שלי כמישהי שבאה מהתפוצות."
בשירות היא היתה חיילת בודדה. אף שהיתה לה משפחה בארץ ושהיא כן עמדה עימם בקשר, היא גרה בנפרד. "בשנה הראשונה אחרי השחרור חזרתי להדריך באותו מרכז קליטה בכרמיאל. הייתי חוזרת הביתה בימי שישי בערב לדירה השכורה הקטנה והקרה שלי בתור סטודנטית - ואין ארוחת שישי חמה. הייתי שואלת את עצמי, 'מה עשיתי ואיפה טעיתי שככה המציאות שלי נראית?"
ולנטינה הצטיינה כל חייה בכל תחום, עוד כשהתקבלה ללימודי רפואת השיניים שעליהם ויתרה לטובת העלייה, וגם בישראל למדה שני תארים ונשלחה לשליחות בארה"ב מטעם הסוכנות. הרגע שבו הרגישה, לדבריה, שייכת באמת הגיע דווקא באותה שליחות: "באחד הקמפוסים הצגתי את ישראל באחת ההרצאות, ובסוף הגיעו אלי סטודנטים יהודים ולא יהודים לשאול אותי על המדינה. הם הסתכלו עלי בתור 'ישראלית'. זה היה הרגע שהרגשתי הכי שייכת, וגם הכרתי את הזהות הרוסית שלי, שקודם לכן הזנחתי מתוך רצון להיות הכי ישראלית. ברוסיה הייתי יהודייה, בארץ לעולם אשאר רוסייה, אבל בחו"ל ובתפוצות אני הכי ישראלית."
"הצבא עזר לנו - ועד היום זו אחת הסיבות שמיכאל עושה מילואים"
נטליה ומיכאל ליפובצקי - עלו מאוקראינה
משתי משכורות של חיילים סדירים עד לפסגת האדריכלות. את נטליה ומיכאל ליפובצקי אנחנו פוגשים במשרד האדריכלות שלהם במרכז באר שבע.
המשרד נושא את שמה של נטליה, "כי היא המוח והיא בעצם הכל. אני רק אחראי לכל המסביב - ניירת, ריצות וכל מה שצריך", מספר מיכאל על אשתו בגאווה ועל עצמו בצניעות.
בשיחה עם "ישראל היום" משחזרים בני הזוג העולים, בשנות ה־50 לחייהם, את קשיי העלייה, את האמונה בעצמם ואת הנחישות להצליח בזכות ההתמדה.
"שנינו מחרסון שבאוקראינה. הכרנו שם, אני עליתי ב־1993, נטליה ב־1994, ובשנת 1995 כבר התגייסתי לצה"ל. לאחר מכן המשכתי לקבע בתותחנים, נטליה נכנסה לעבוד במשרד אדריכלות כבר ב־1995, ואני עד היום עושה מילואים. את המשרד שלנו פתחנו בשנת 2002", מספר מיכאל.
שניהם אנשי עבודה, וזה הדבר הראשון שהם מדברים עליו. בצניעות סובייטית טיפוסית, הם לא רצו להציג את הקושי. כשנשאלו עליו, החיוך ירד והרצינות החליפה אותו. "יש את תקופת הכלב", מסביר מיכאל, "אתה כבר כאילו מתחיל להבין קצת את השפה ועל איזה נושא מדברים, אבל זה מתסכל נורא, אתה כמו אילם, לא מצליח להוציא מילה".
"פתאום אין לך חוש הומור", מסבירה נטליה, "אתה מנסה להצחיק, להשתלב, מנסה להביא את הסלנג שלך, אולי משמעות כפולה של איזו מילה, וכולם חושבים שאתה פשוט עילג". גם מבחינה פיננסית הקושי היה גדול. "היתה לנו משכורת חייל, 300 שקלים של מיכאל, ואני הייתי בשמירת היריון. החודשים האלה היו קשים במיוחד, אולי זאת אחת הסיבות שהייתי בשמירת היריון. להגיד שחיינו בצניעות, זה לא להגיד כלום. חיינו בקרוואן עץ שבו קלטו עולים".
המציאות הביטחונית בארץ היכתה אותם בלחי השנייה. "אני זוכרת שהסענו את מיכאל למלחמה ואמרו לנו שמפה אסור לאזרחים לעבור (פעילות מבצעית בעזה, א"י)".
בשלב מאוחר יותר הצבא עזר רבות לזוג מבחינה פיננסית, ועד היום זאת אחת הסיבות שמיכאל עושה מילואים. הוא לא שכח שהמדינה לא הפקירה אותו בתקופה הקשה שלהם. אבל זה כבר מאחוריהם. הזוג הלוחם, תרתי משמע, מעסיק כיום במשרד שבבעלותו חמישה עובדים, וכבר אחראי לפרויקטים גדולים בכל רחבי הארץ, ובהם מאות יחידות דיור ומסחר במודיעין, באשקלון ובמרכז הארץ. אלה, לדבריהם, הגאווה והניצחון הגדול ביותר שלהם. "כשקנו את הפרויקטים שתכננתי במודיעין עוד כשהיו רק על הנייר, זה היה בשבילי הניצחון הגדול", חותמת נטליה בגאווה.
"באתי עם מוכנות לעבוד קשה ולהיות הכי טובה"
ד"ר דינה אורקין - עלתה מרוסיה
גל העלייה של שנות ה־90 מרוסיה פתר בעיה קשה של מחסור ברופאים ורופאות במערכת הבריאות. אחת הבכירות שבהם היא ד"ר דינה אורקין, מנהלת אגף חדרי ניתוח, הרדמה וכאב בביה"ח שיבא. ד"ר אורקין אחראית ל־39 חדרי ניתוח ול־450 עובדים. "אני לא יכולה להגיד שעליתי מציונות או כי תמיד רציתי. באותה התקופה כולם עלו ונשטפתי עם הזרם", מספרת ד"ר אורקין, שעלתה לארץ מהעיר סראוב שבמחוז וולגה ברוסיה בגיל 23 עם בעלה, רופא גם הוא, לאחר שסיימה את לימודי הרפואה.
"את חיה בעולם שכולו מסודר, ופתאום מכל הכיוונים אנשים שגדלת איתם וצמחת איתם ושאת בקשר איתם מתחילים לעזוב. וכשהם מתחילים לעזוב, נשארים חורים. לא יצאתי כי הייתי רעבה או כי רציתי לעלות, עזבתי עם כולם. הייתי צעירה וחשבתי על דרך חדשה ששווה לנסות", היא מספרת.ד"ר אורקין נדרשה להשלים בתוך זמן קצר את מבחני הרישוי לעיסוק ברפואה בישראל, ולאחר מכן המשיכה במסלול אינטנסיבי שכלל התמחות בהרדמה, עבודה כמומחית ובהמשך התמחות נוספת בטיפול נמרץ. בד בבד, ילדה שלושה ילדים, שאחד מהם מסיים כעת לימודי רפואה בעצמו.
ההתחלה היתה קשה, וד"ר אורקין עבדה במלצרות ובניקיון כדי להתקדם. "מצאתי את עצמי עם 20 דולר שהבאתי מרוסיה ועם רצון עז לאכול. סל הקליטה התעכב, והייתי צריכה להרוויח כסף. רישיון לרפואה עדיין לא היה לי, וכמו רוב העולים החדשים עבדתי בתור מלצרית במלון המלכים בירושלים. שטפתי כלים ברחוב עמק רפאים, וגם רצפה במרכז העיר. את הדרך ממקום למקום עשיתי ברגל כדי לחסוך כסף. תוך כדי כך התכוננתי לבחינות והייתי בהיריון ראשון", היא מספרת. "באתי עם מוכנות לעבוד קשה ולהיות הכי טובה - לזה מערכת החינוך ברוסיה כיוונה, וזה חסר לי פה".על עבודתה הנוכחית היא מספרת: "תמיד רציתי לעבוד בחדרי ניתוח. היתה לי תחושה שעובדים שם קוסמים ופיות שיודעים להציל אנשים ותמיד רציתי להיות אחת מהם, עוד כשהייתי סטודנטית לרפואה ועבדתי בתור אחות בחדר טראומה. עברו מאז יותר מ־30 שנה, ואני עדיין חושבת שזה מקום קסום. לא רציתי להיות מנהלת, הפכתי לכזו כתוצאה משילוב של דברים".
ד"ר אורקין אמנם מדגישה שעלתה לא מתוך ציונות, אך אביה שעלה שנה אחריה חש אחרת. "אבי עלה ארצה בגיל 67 והיה מאושר. שאלתי אותו ממה, והוא אמר: 'זו פעם ראשונה שמילאתי טפסים והרגשתי גאווה לכתוב שאני יהודי ולא חשתי אי־נוחות'. הילדים שלי שגדלו פה - אף אחד לא יצליח להסביר להם שלהיות יהודי יכול להיות קשה."
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו