אסור להתעלם מזעקות הכאב של הרחוב בחברה הערבית

ברבעון הראשון של השנה הנוכחית, היו מי שמיהרו להתגאות בכך שעמדו מאחורי הירידה בפשיעה ובמקרי הרצח בחברה הערבית. אך המציאות ברורה, קודרת וגלויה לכל מי שעיניו בראשו, וירידה משמעותית לא היתה ולצערנו גם לא תהיה. המציאות המיוחלת רחוקה מלהתגשם מכמה סיבות, והחשובה שבהן: החברה הערבית, מוכת האלימות, הפשע והרצח, היא השוליים שבשוליים הגיאוגרפיים, הכלכליים, החברתיים וכמובן הפוליטיים.

לו רצח תינוק בן שנתיים היה מתרחש בתל אביב, היו מגיעים לזירה כל מנהיגי הציבור, כל הפוליטיקאים, כל הארגונים הרלוונטיים. המשטרה היתה עושה מאמצים לעצור חשודים ולתת תשובות לציבור. כאשר מדובר בתינוק ערבי מהצפון - והוא אינו הראשון וכנראה גם אינו האחרון - שנהרג כחלק מסכסוך עבריינים, ה"זעזוע" במדינה הוא עניין של יממה לכל היותר.

לאחר יממה, אולי שתי יממות, עולם כמנהגו ינהג. זעקות הכאב של האזרחים לא תגענה למקבלי ההחלטות. גם אם הן תגענה, אז הן לעולם לא תהיינה בראש סדר העדיפויות שלהם. לא צריך להתאמץ כדי להוכיח טענה זו. הרי נרצח ילד בן 3 בביר אל־מכסור, וכבר נרצחה נערה בת 16 בכפר כנא ואחרת בירושלים. לו הטרור הפלילי הזה היה לאומי, דברים היו נראים ונשמעים אחרת.

מחאה פתוחה

נושא מיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית אינו רק מנת חלקה של המדינה, אלא גם של החברה הערבית עצמה, בעיקר חברתית ומוסרית. אם המדינה או הממשלה יעשו משהו, הרוב השפוי בחברה הערבית ייצא במחאה פתוחה. אז יתחיל לנצל את כל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו - מסגירת כבישים ועד לשיתוק ערים מרכזיות במדינה - כדי לגרום לכך שיהיה שינוי.

המשטרה, כארגון ביטחון האמון על שמירת החוק והסדר, מגיעה לטיפול בפשע רק אחרי שהוא מתרחש. אלא שהבעיה מתחילה הרבה לפני שהפשע מתרחש, וזוהי סוגיה שתחילתה לפני שלושה ואפילו ארבעה עשורים, ושעליה הצביעה באופן מפורש ועדת החקירה הממלכתית, ועדת אור, אך גם המלצותיה נקברו, על אף שינוי הגישה שהחל במשטרה.

משטרת כל האזרחים

עם הקמת הממשלה החדשה, על מי שעתיד להתמנות לשר הממונה על המשטרה לזכור שהיא אמורה להיות משטרת כל האזרחים. הדבר הראשון שעשה השר המיועד, בטרם שינוי סמכויות ועיגון יחסיו עם הארגון הביטחוני האזרחי החשוב ביותר, הוא שינוי שם המשרד ל"ביטחון לאומי". מעניין לדעת מהו חלקם של האזרחים הערבים במונח "לאומי".

חרף הסערה סביב מינויו של ח"כ איתמר בן גביר לשר, קיימת תקווה אמיתית כי דווקא הוא יהיה זה שיפעל למיגור הפשיעה בחברה הערבית. הציבור הערבי מייחל לשינוי במשטרה כחלק מהשירות שמגיע לכל אזרח, וזאת ללא קשר להשתייכותו הגיאוגרפית או הפוליטית.

שנים חלפו וממשלות התחלפו. חלקן אישרו תוכניות במיליארדי שקלים לטובת החברה הערבית, אך לצערנו הן לא הצליחו לשנות את המצב בהרבה. מדי יום אנו סופרים את קורבנות הטרור הפלילי, ונדמה שלא נותרו עוד קווים אדומים שאפשר לחצות.