לפני יותר מעשור איבדתי את בעלי גדי, שיצא מביתנו לבקש שקט מנערים, נדקר ולא חזר. היום כבר יש לי בן בצבא וילדה בת 12, ואנחנו מתמודדים עם המציאות הזו יום אחרי יום.
אני יודעת שגדי היה רוצה שנרים ראש ונמשיך הלאה, אבל רגעים ואירועים תמיד מחזירים אותנו אחורה. מי חשב שירצחו מישהו שביקש שקט? מי חשב שירצחו אדם שחצה כביש במעבר חציה בחולון?
בכל פעם שאני עדה בחדשות לאירוע אלימות - אני מתפתלת על הספה. לא מסוגלת לראות ולהתמודד. סרטון המכות עם הקסדה באיילון גמר אותי. את סרטון הרצח של יורי בחולון ראיתי במקרה, ולאחריו ממש מתי. זה מציף אצלי את תחושת הפחד ומזכיר לי באיזו מציאות אני חיה.
תיעוד רגע הדקירה בחולון // קרדיט: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים
מייד גם עוטפות אותי תחושות הזדהות וכאב עם האלמנה והילדים. נדמה כאילו כולם מסביב ממשיכים הלאה, אבל בשנייה אחת לקחו להם את האבא מול עיניה של האישה. אני לא מקנאה בה, ורק מחזיקה אצבעות שהיא תמצא כוחות ותחזיק מעמד.
גם אחרי שנים זה לא נהיה קל יותר עבורנו. זה כמו מאסר עולם למשפחות. ראיתי פעם שהרוצח של בעלי כתב בפייסבוק "החיים שלי תותים". מתברר כי מישהו פתח בעבורו את החשבון ברשת החברתית ומנהל אותו בשמו. הרוצח הזה גמר לבעלי ולמשפחה שלנו את החיים, ועכשיו הוא שותה קפה ומעשן סיגריה.
אנשים איבדו אמון במשטרה ובמערכת המשפט. את תחושת ההגנה שלי לא מספקת המדינה, אלא כלב הפיטבול שלצידי, שאימנתי ואילפתי כדי שיגן עלי בשעת צרה. נכון שלא הכל מסתמך על הכלב, אבל זה ממש כמו שיותר ויותר אנשים מוציאים רישיון נשק כי הם מרגישים לא מוגנים במדינה שלהם.
קטנותי מלייעץ למקבלי ההחלטות, אבל ברור לי שצריך להחמיר בענישה של אותם עבריינים ורוצחים. חייבים לתת מענה לעובדה שבשנת 2022 הורגים אנשים ברחובות בלי פחד.
מכאן אני קוראת ומבקשת: קחו את נושא האלימות בחברה ביידים כי המצב מידרדר, וכל מי שמשהו לא נראה לו בעין - לוקח חיים. יש אלוהים ורק הוא יחליט. השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו - באיזו מדינה אנו רוצים לחיות? את המאבק באלימות צריך להציב בסדר עדיפות לאומי גבוה מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו