הוא נעמד מול הים האינסופי, אינו יכול לשבוע ממניפת הצבעים המרהיבה של יריעות הים, מעליו רקיע שזור כחול וטורקיז, בוהק ונע בשלווה.
חלפו שנים מאז שביצע את הלהטוט שבו הוא עוצם את העיניים, סופר: "אחת, שתיים, שלוש...", ואז בפתאומיות פוקח את עיניו לרווחה מול קרני החמה הזוהרות, ממש קורע אותן כך שסביב האישונים נולדות צורות חוטיות של חלקיקי זהרורים צבעוניים, טווס של חוטי פסטל סגלגלים, ורודים וכתומים קלועים בפסי זהב, בדומה לצבעי השטיח בסלון ביתם.
חלפו עשרים ושבע שנים והחוף נראה שונה, וגם הוא נראה אחרת. קירח, עורו שקוף וגופו כחוש. "אתה קוז'אק", מלמל כשעמד הבוקר מול המראה.
מעניין מה הייתה אומרת שירה אם הייתה רואה אותו סופר את ספירת הזהרורים, ומה היו אומרים החברים האמריקאים שרק לפני מספר חודשים אכלו יחדיו בברביקיו בגינה הרחבה שלו. גם להם אין מושג שבימים אלה הוא סופר את ימיו עד הסוף.
השדים האלה משכימים אותו בבוקר ומודיעים לו שזמנו קצוב. הוא מפחד, עכשיו הוא כבר מודה בזה. מכיר בחרדות האלה שמשתקות אותו. תמיד חשב שהוא אמריקאי ושהוא כבר חלק מהאומה שאליה ניסה להשתייך. עכשיו ברור לו שהוא בעצם מהגר אמריקאי המתגורר בפרבר סינתטי נטול ים וחסר צלילים של שפה גרונית שאליה הוא מתגעגע. "בולשיט", שומע את עצמו אומר באנגלית, "בסוף נשארתי לבד, ללא הלב שלי, ברחתי ממני ומהשורשים שלי. מלך הזיוף אני".
ושוב עצם את עיניו והזהרורים הכו בו ללא התראה. הנה נולד לו זמן חדש, הוא לא ממהר לשום מקום, אין אחד שזקוק לו עכשיו. שירה סיימה את לימודיה התיכוניים ועזבה את הבית לישראל, ורועי, הילד הגדול שלו, כבר לומד שנה שלישית כלכלה באוניברסיטה בניו יורק. הזמן הפנוי שממנו חשש מאפשר לו לגלוש במחשבותיו לשנות ילדותו, לזיכרון שבו היה עומד חי, גלוי מול הים, ומאפשר לרוח הזמן להלום בו. הנה שוב הוא עומד מול הכחול העצום שמתנועע מולו וחש את מעלית דפיקות הלב שמתחילה במסע הצניחה מטה לכיוון הרגליים, מרעידה אותן.
נדמה שקול רחוק לוחש אליו: "היי שאול, אתה עוד זוכר את התחושה של להיות קטן מול הדבר הגדול הזה. הים קורא לך". ולרגע הבחין שהוא מתנועע בלי משים, כמעט כמו בילדותו, מעט רפוי כתפיים, כאילו מתפלל, מתאם תנועות יחד עם אביו, הים.
שירה, ילדתו הצעירה, כבר לא נמצאת תחת שליטתו. ועדיין מוזר בעיניו שנערה אמריקאית־ישראלית שגדלה עטופה בצמר גפן במרחב האמריקאי המפנק, נוסעת לישראל ומתרועעת במדינה שממנה נמלט, כאילו גדלה כאן כל חייה. הדהימה אותו היחסיות הקרובה בין ישראל לבין ארה"ב, איך ללא אזהרה נערה שנולדה הרחק ממדינה שהקפיד לברוח ממנה, נוסעת למסע פריקת עול בארץ רחוקה.
מעולם לא דיברה בבית על ישראל כמדינה שבה היא רוצה לחיות. בבית כנסת של יום שבת, כששוחחו על המדינה הרחוקה שלהם, היא העלתה על פניה ארשת משועממת. היא גם לא ששה להצטרף לביקורים הישראליים המשפחתיים. אבל בשנתיים האחרונות היא החלה להתעניין ולשאול שאלות על סבא וסבתא ועל השכונה הישנה, שאלה על מוזיקה ישראלית והחלה להקשיב ביו־טיוב לכל מיני צלילים ישראליים שקיבלה מחברות ישראליות בפייסבוק. בצופים היא כבר הייתה מדריכה, כמעט ציונית מושלמת. בעצם, למרות כלוב הזהב שחיה בו, מעולם לא הייתה מפונקת ותמיד רצתה לנוע, לזוז ולחפש. רונית קראה לה "הבת של אבא שלה" או "הילדה של שאול" או "שאולית קטנה", פרועת שיער, עיניה נוצצות בהתלהבות למשמע צליל חדש.
הוא התיישב על החול הרך וגוש נולד בגרונו, מרגיש שהוא נפרד ונעלם, "לך תבין את החיים", לחש לעצמו.
שירה הגיעה לארץ במשלחת "תגלית", שמביאה לישראל צעירים בני משפחות של ישראלים לשעבר שיחוו את המדינה, ובדרך קסם הם מצליחים לגרום להם להישאר כאן. חודש לפני גיל שמונה עשרה היא הגיעה במשלחת לתור את הארץ, וכשהסתיימו ימי המסע היא נסעה להתגורר כמה שבועות בביתו של רפי, אחיו הצעיר ממנו בשנתיים.
רפי מטפל באימם הזקנה, נשוי להדס ותמיד התגעגע לאחיו הבכור. "מתי תבוא כבר שאול? אני מחכה שתבוא לבקר". ובאדיקות, כל שנה הוא מגיע ובמשך שבועיים גר בבית מלון בהרצליה. והם נוסעים יחד עם נשותיהם לים המלח, לירושלים, לאילת הרחוקה וכמעט לעולם הם לא לבד, לפתע הוא שם לב לזה. "איך אני אף פעם לא לבד עם רפי?" שאל את עצמו.
שירה גרה כמעט חודש בדירה היפה שלהם מול הים בנאות פולג. "שמע, הילדה הזאת אוהבת ים כמו שאף אחד לא אוהב מלבד אבא שלה, שהוא בעצם בן הים. מה היא אכלה אצלכם באמריקה? ים תיכון?" כל ערב הם דיברו בסקייפ וכשהיה עולה מולה היא הייתה מנפנפת בידה, מחייכת ואומרת במבטא אמריקאי "היי דדי".
"היי שירה", היה משיב ואז ראשו של רפי היה משתחל למסך, "הלו דדי", היה אומר במבטא אמריקאי מודגש. שאול יכול היה לשמוע את הרעש בביתם זז ונושם, כמה שהוא מתגעגע לרעש של בית נושם. "היי דדי, הייתי היום בתל אביב עם רוני והסתובבנו בדיזנגוף". והוא הנהן, מביט מחויך בשירה שלו וחושב כמה שהיא דומה לרונית. היא חייכה אליו בחזרה, מכירה את מבטו הפגיע שכמו נצרב על פניו מהרגע שנותר לבד. "דדי, אני אוהבת אותך מאוד ואני יודעת שאתה לבד ושהלב שלך כבוי. שתדע שאני פה, שומרת עליך ואוהבת אותך".
אחרי הסוף רועי נשאר איתם יחד כשבועיים ורפי והדס הגיעו להיות איתם בזמן האבל. הכאב נבט מכל פינה. הדס גייסה את כל הכוחות שנותרו בה לטפל בהם. המשפחה של רונית הגיעה לכאן לשבוע והאחיות שלה רמזו יותר מפעם שאת רונית אולי נקבור בארץ.
הוא נשכב על רכות החול, מבטו נעוץ ברקיע. השמש הייתה טובה, ליטפה את פניו, שמש של אהבה, קראה לה רונית. הוא ידע שרפי היה מודאג שהלך לחוף לבדו, למרות שלא אמר מילה.
מאז שנחת אתמול הוא עדיין לא ישן והמחלה הזאת שמקננת בו כבר אוכלת חלקים ממנו, ולפי מבטיו החטופים של רפי ברור לו שגם בעיניו הוא מצטייר אחרת. הם עדיין לא ישבו ודיברו במילים הפרטיות שלהם, המילים ביניהם לא התחברו למשפטים של פעם. ברור לו שרפי מבין שמשהו קורה ועדיין אינו שואל. אתמול כשישבו בארוחת ערב, אחרי שחזרו משדה התעופה, הוא שחזר את החיבוק העז ביניהם כשיצא למבואת קבלת האורחים. הוא נזכר בתזוזת העיניים המרצדת והמשתאה של רפי שעדיין אינו שואל. שאול התקשה להעמיס את המזוודה הכבדה ורפי נדרך ואסף אותה במקומו, ובנסיעה לפולג הוא סיפר על שירה ורוני בת דודתה שחוגגות את גיל הנעורים שלהן.
שירה לא כאן, היא תגיע רק מחר בכניסת ערב יום כיפורים, היא נסעה יחד עם זוג חברים לישון בין כוכבי המדבר במצפה רמון בדיוק כמו שאבא שלה היה בורח למדבר אחרי הצבא. טוב, זאת ילדה שאין לה טיפה אמריקאיות, בחיי. שאול לא אפשר לחמיצות הגעגוע והאכזבה לגעת בו. איך היא לא מחכה לו? הוא כל כך מתגעגע אליה, הטיפולים הקשים שהסתיר ממנה... כל יום לשבת על הכיסא האורתופדי ולהביט בצינור שמטפטף את הטיפות לגופו, מנסות להרוס את הגידול המזדיין הזה. הוא שומע בזווית האוזן את רפי שאומר שהיא לא מפסיקה לדבר על הצבא.
הוא לכסן את מבטו לעבר רפי, "מה זאת אומרת גיוס? היא מדברת על צבא?" רפי חייך. "שאול זאת הבת שלך, נראה לך שהיא לא תתגייס? היא כבר אמרה לכולם שהיא רוצה לשרת ביחידה משמעותית". ומה עם הקולג', רצה לשאול, אבל לא יכול היה לדבר, אז הוא רק נעץ את עיניו במגדלים הצומחים לגובה. כשנכנסו לדירה רצה רפי להדליק את המנגל והדס כבר החלה לטרוח במטבח. הוא התיישב ואמר "אני יכול לבקש מכם משהו? אני מבקש לאכול משהו ישראלי בבקשה, אולי טוסטים עם סלט ירקות, שמן זית וביצה קשה. אם יש גבינה לבנה זה יהיה נהדר".
"אתה בטוח?", שאל רפי.
"כן אני בטוח". הדס עשתה פרצוף של חוסר הבנה, היא יודעת כמה הוא אוהב את הסלטים הצבעוניים שלה. הוא הבחין במבט של רפי ננעץ בה ואז שמע את קולו: "נכין סלט ישראלי, הדס".
ועכשיו הוא נעמד מול הים, וחולפת בו המחשבה שכשהיה ילד לבטח האמין שהשמיים המשתלבים עם הבוהק הכחול, המסנוור, מתחברים ומתמזגים רק עבורו. הוא הביט באופק, מטה את ראשו כתוהה כמו כלב עזוב. באותה שנייה מדויקת יכול היה לראות איך החיבור האופקי נבקע לשניים ומתוכו נשפך שובל הזהב המזמין אותו אליו, להניח את ראשו על רכות צמר הגפן שמתהווה.
לרגע פתאומי עווית של נחישות עוברת בשדרת גבו, צליל של החלטה. "אני נכנס פנימה, אני אצוף לרגע, לשבריר שנייה בכחול הזה שקורא לי אליו, אשטף בסליחות המתנפצות במים", הוא המשיך למלמל לעצמו, "ערב יום כיפור מחר והנה אני יכול...". הוא נעמד על קצה קו החוף בדמדומים בין ים לחול, מתבונן בענק המתנועע בקולו ומהמהם לו לבוא. הוא כל כך אוהב את התפילות של יום כיפור, "מי אל כמוך?"
שנה חדשה ויפה. והוא ורפי לבושים בלבן, רחוצים, אוחזים בידו של אבא. "מי אל כמוך" הם שרים...
"רק אטבול", מלמל, "רק אטבול".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו