בימי שישי ושבת בסוף השבוע האחרון של חודש יוני 1952 עצרה תנועת רוב כלי הרכב מלכת, הכבישים בערים הפכו למדרכות והמון אדם צעד לאורכם הלוך ושוב, כשהבעת פניו אומרת התמרמרות וכעס. לא היה זה יום כיפור מוקדם מהרגיל, אלא סוף השבוע הראשון שבו נכפה על הציבור הצו להשבתת רכבם למשך יומיים בשבוע בהנחייתו של שר התחבורה דוד פנקס, במגמה לצמצם את השימוש בבנזין בתקופה של משבר אנרגיה עולמי. מאחר שפנקס קבע בעצמו שיום השבתה אחד יהיה בשבת (ועורר תרעומת וטענה לכפייה דתית), החליט רוב הציבור להקדיש את כל סוף השבוע להשבתה, ובחר ביום שישי.
בכל פינת רחוב התגודדו עוברים ושבים שהתווכחו ביניהם בלהט אם מדובר ב"פגיעה בזכויות האזרח", או שמא "זכותה של מדינה לקבוע דרכיה בהתאם למצב", כשחלק גדול מהמאזינים מסכים שמדובר ב"קנוניה קואליציונית סוציאליסטית דתית".
הרחובות התמלאו במדוושי אופניים ובבעלי אופנועים שנשמטו מפקודת הצו, ובכל כמה דקות הופיעה בקצה הרחוב מכונית אחרת שלה המתינו שוטרים, מוקפים בסקרנים. בעלי רכב שבניירותיהם נמצא צידוק להפרת איסור הנסיעה, כגון נכים, רופאים, רכבי חירום ופרוטקציונרים, הורשו להמשיך בדרכם, אך רכב שהפר את הצו ללא סיבה - הוחרם על המקום על ידי המשטרה ורישיונו נלקח. לפושע האומלל הונפק רישיון נסיעה זמני של שעת נסיעה אחת בלבד, שבמהלכה הוא נדרש להביא את רכבו למגרש מכוניות מוחרמות, ולפני צאתו לדרך כבר הופקדה בידיו הזמנה למשפט.
קום ונפוש בארץ
איפה לנפוש בקיץ 1952? זו היתה השאלה הבוערת עבור משפחות רבות בישראל, שלא טיפלו בנושא עד תחילת יולי. לרשותן עמדו כ־6,000 חדרי אירוח ברחבי הארץ מרמת "קסרקטין" ("מחנה צבאי") ועד רמת “לוקסוס". היעדים המבוקשים ביותר היו שישה בתי הארחה בקיבוצים, שהציעו לנופשים אוכל בשפע ואווירה שקטה בכאלף חדרים. עובדי הסתדרות נפשו לפי תור באחד מבתי ההבראה של ההסתדרות. שיטת נופש מקובלת אחרת היתה חילופי דירות לפרק זמן שנקבע מראש, בין משפחות שגרות לאורך מישור החוף לכאלה שגרות בירושלים.
למרות הכל: הצלחה ל"לי־לה־לוֹ"
תיאטרון "לי־לה־לוֹ" נוסד ב־1944 והעלה הצגות קלילות בסגנון קברט, תוך השקעה ניכרת בתפאורה, בתלבושות ובצוות שחקנים גדול. הפזמונים היו פרי עטו של נתן אלתרמן, ואת המוזיקה הלחין משה וילנסקי. המערכונים ההומוריסטיים בנושאים אקטואליים שונים נכתבו על ידי השחקנים, ושולבו בהם נוסטלגיה וסנטימנטליות. בתחילת יולי 1952, ולאחר תקופה ארוכה של הכנות וחזרות, העלה "לי־לה־לו" תוכנית חדשה שלה ציפו רבים.
וכך כתב בעיתון "הארץ" מבקר התיאטרון הקפדן ד"ר חיים גמזו: "תוכניתו החדשה של תיאטרון 'לי־לה־לו' דומה לקודמתו בגיוון המערכונים שחתרו לנושאים אקטואליים, תוך שילוב עשיר של תפאורה ותלבושות. אולם אם התוכנית הקודמת היתה כתגלית - הרי הפעם, בניגוד למצופה, אין שום עלייה ברמה הכללית".
בהמשך ביקורתו תקף גמזו את רמת העברית של השחקנים בכותבו ש"מותר היה לצפות שבשלב מתקדם זה בחיי 'לי־לה־לו' יציגו השחקנים שעלו לארץ בשנים האחרונות עברית תקינה, ברורה ושוטפת, ולא כך הדבר. לדוגמה, תפקיד הקוֹנְפֵרַנְסְיֶה (מנחה המחבר בהצגה בין פרק לפרק, ד"ס) הופקד בידיה הלא אמונות של הגברת ניקולה וורונה, שהיה ברור בעליל שהיא אינה מבינה את משמעות הטקסטים שהיא מדקלמת, במבטא כבד ולא ברור".
למרות ביקורתו של גמזו, ההצגה נחלה הצלחה גדולה, ובשנתה הראשונה היא הועלתה כמעט מדי ערב, ובסך הכל 273 פעמים בשנה.
הנעלמים / בתי חרושת שהיו
מאלטון: בית חרושת שייצר בירה שחורה שיועדה לפלח השוק של ילדים ונשים. היא אופיינה במתקתקות והיתה חסרת אלכוהול. בקמפיין של "מאלטון", שהתחרתה בבירה השחורה "ראשונייה" (לימים "בירה נשר"), נטען כי "מאלטון בריאה יותר ורמת הסוכר גבוהה יותר", לפני שנודעו נזקי הסוכר. ב־1953 הקימו משקיעים מאמריקה בחולות נתניה בית חרושת חדש לבירה בשם "אביר", ובין היתר שיווקו גם בירה שחורה בשם "פפ", שגרמה להתרסקות במכירות של מאלטון, ובית החרושת נסגר.
הצרכנייה / פריטים מאז
משקפת מתקפלת: מסוג המתנות ששלחו הדודים באמריקה לקרוביהם בארץ. יתרונה הגדול היה ביכולתה להתקפל אל תוך נרתיק מתכת קל ושטוח, ולקפוץ ממנו בקלות בלחיצה על כפתור שהיה בחזית. אף שהיתה פופולרית ומבוקשת, איכות הצפייה באמצעותה היתה נמוכה מאוד, והיא שימשה בעיקר משחק לילדים, אלא אם כן המבוגרים לקחו אותה איתם להצגה בתיאטרון.
שילומים בסחורות?
במסגרת המשא ומתן הממושך שהתנהל לפני 70 שנה עם גרמניה המערבית בנוגע להסכם השילומים, העלו הגרמנים הצעה שחלק מהתשלום, כפי שייקבע בתום המשא ומתן - ישולם לישראל במוצרים, בציוד ובסחורות. בשבוע הראשון של יולי 1952 נערך בארץ דיון בסוגיה, בהשתתפות בכירי משרד המסחר והתעשייה ומשרד האוצר, יחד עם נציגי לשכות המסחר.
כידוע, מיום הקמתה החרימה מדינת ישראל את גרמניה מכל וכל ונמנעה מכל מגע עימה. על ישראלים נאסר לבקר בגרמניה. גם כניסה של גרמנים לישראל נאסרה, ואלה שהגיעו דרך הים לנמל חיפה בתחילת 1952 - לא הורשו להיכנס לארץ. תחילת הקשרים הדיפלומטיים המלאים בין המדינות היתה רק ב־1965.
לעומת זאת, מכירת סחורות מתוצרת גרמניה היתה בישראל עוד לפני הקמתה, וגברה מאוד לאחר פתיחת השערים לגלי העלייה. המקור לסחורות הגרמניות היה בעיקר מטענם של עולים חדשים שבאו עם מכשירי חשמל קטנים, ממייבשי שיער ועד מכשירי רדיו, חלקם מתוצרת גרמניה, שנרכשו באירופה בזול ונמכרו כאן מיד ליד - או ברחובות המרכזיים של הערים הגדולות.
היה זה שנים בודדות לאחר תום מלחמת העולם השנייה, והתחושה הכללית בישראל בכל הנוגע לגרמניה היתה קשה, ומובן שלא היה מקובל לסחור במוצריה. לא מעט ישראלים נשבעו שלא ייגעו אפילו במוצר מתוצרת גרמניה לעולם.
על כן אף אחד לא רצה להכריז ברבים שהוא מוכר סחורה גרמנית, והמכירה בחנויות התקיימה בחשאי. עם זאת, החשאיות לא תמיד הספיקה, ובעלי חנויות שמכרו מוצרים גרמניים בסתר הותקפו פעמים רבות.
הצעתה של גרמניה לישראל לספק לה מוצרים, ציוד וסחורות כחלק מהסדר השילומים נדחתה בתחילה על ידי ישראל, שחששה שיבוא של חלקי חילוף ואביזרים למוצרים הגרמניים השונים יהיה פתח ליחסי מסחר רשמיים בין המדינות.
הסכר נפרץ מייד לאחר חתימת הסכם השילומים בספטמבר 1952, במבול של סחורות מגרמניה ששטף את הארץ.
שיתוק בתי המרקחת
ב־2.7.1952 הושג סוף־סוף הסדר בענף בתי המרקחת המשותק למחצה, לאחר חודשים. המשבר החל כש"איגוד הרוקחים הישראלי" פנה ל"ארגון בעלי בתי המרקחת" בדרישה "להעלות את שכרם של הרוקחים מעבר ל־100 לירות בחודש" - שכר שהיה ברמה של פקידים ממשלתיים, שופטים או אלופים בצה"ל. "רוקח הוא לא זבן", טען ד"ר רצ'קובסקי, יו"ר איגוד הרוקחים. לעומת זאת, יו"ר ועד בעלי בתי המרקחת, הרוקח המדופלם משה ווידר, טען ש"אין אנו יכולים להעלות שכר, כשהממשלה נוגסת בנו על ידי צו המוריד לרצפה את רווחיות הענף". רק בתחילת יולי 1952, ולאחר שבתי המרקחת איימו בהשבתה כללית, ניאות משרד המסחר והתעשייה להעלות את הרווחיות ל־30%, ובתי המרקחת מצידם העלו את השכר החודשי ל־135 לירות לרוקח אחראי ול־117 לירות לרוקח רגיל, והסדר בענף שב ועמד על כנו.
פחות חלב, יותר אבקה בתקופת הצנע, ובשל המחסור בחלב, הותר למחלבות להוסיף לחלב 15% אבקת חלב. ב־1.7.1952 הודיע המפקח על המזונות שרמת האבקה בחלב תעלה ל־20% אבקה. העניין הרגיז את הציבור, אך דובר משרד המסחר והתעשייה הודיע ש"מדובר בהוספה זמנית בלבד, שכן ידוע שבימי החום הפרות מייצרות פחות חלב. לקראת עונת הסתיו תחזור רמת האבקה בחלב ל־15% בלבד".
מה קרה לשקי הקמח?
בתחילת יולי 1952 הואט ייצור הלחם בארץ, וזאת בשל מחסור חמור - בשקים לקמח. לאחר בירור נמצא שיצרני סדינים וחיתולים לתינוקות מצאו שחומר הגלם לשקי הקמח מתאים לצורכיהם, ואף זול משמעותית מזה שנהגו לרכוש. מאחר שהחומר לא היה בפיקוח הם רכשו את רוב המלאי שהיה קיים בארץ, ובעקבות זאת גרמו להאטה בייצור הלחם. עקב כך הוציא משרד המסחר והתעשייה צו האוסר מכירה של יריעות לייצור שקי קמח לכל גורם שהוא - להוציא טחנות קמח.
דייויד סלע הוא יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית ועורך אתר נוסטלגיה אונליין
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org