להיט הוליוודי מופק בישראל לראשונה: השבוע לפני 70 שנה

גביע המדינה למכבי פתח תקווה

כ־6,000 צופים התכנסו ב־12 ביוני 1952 במגרש "באסה" ביפו (לימים, בלומפילד), כדי לחזות בגמר הגביע בכדורגל לעונת 1951/2 בין מכבי תל אביב למכבי פתח תקווה. הקבוצה התל־אביבית, עם כוכביה מרימוביץ', גלזר, שניאור וגולדשטיין, לחצה ברוב דקות המשחק ללא תוצאות, ומנגד פריצה מסחררת של כוכב פתח תקווה, שפיגל, הביאה למסירה ברחבה לאמנון כרמלי - שהבקיע 0:1. גביע המדינה נמסר לשחקני פתח תקווה המאושרים.

בצילום: מגן מכבי תל אביב נח רזניק (במרכז) נכשל בהרחקת הכדור מהרחבה. לצידו השוער בנדורי, ומימין כובש השער לפתח תקווה, כרמלי.

הנעלמים / מקצועות שהיו

חלבן הביתה

בזמנים ההם, כשתוקף חלב היה פג במהירות יחסית, דאגו במחלבות לשנע את תוצרתן ישירות לבית הלקוח. בשנים המוקדמות יותר היה החלבן מגיע בשעות הבוקר המוקדמות לפתח הדירה, עם מכל חלב גדול שלתוכו הכניס מדיד של ליטר. את הכמות המבוקשת היה שופך לכלי שהגישו לו בעלי הבית, והחלב הטרי הועבר במהירות לארגז הקרח במטבח. מתחילת שנות ה־50 הומר מכל החלב בבקבוקי הזכוכית הזכורים לטוב, שגם הם סופקו לפתח הדלת.

להיט הוליוודי מופק בישראל

בישראל החלה להצטלם באמצע יוני 1952 הפקה הוליוודית של חברת קולומביה לסרט בשם "עושה הלהטים" ("The Juggler"), בכיכובו של קירק דאגלס.

היה זה הסרט הזר הראשון שהופק בישראל, שעלילתו עסקה בנושא ישראלי ייחודי: ההעפלה לארץ בתקופת המאבק בבריטים לפני קום המדינה. הסרט המוגמר זכה להצלחה בארה"ב ובישראל, והיה למעשה הנודע מסוגו עד לעליית הסרט "אקסודוס" לאקרנים, ב־1960. השחקנים ואנשי ההפקה של "עושה הלהטים" השתכנו במלון "בית דולפין" בשבי ציון, שם הכיר דאגלס ילדה בת 10 תושבת המקום, דליה לביא, שהרשימה אותו בכישורי המשחק המעולים שלה. כעבור עשר שנים תהיה לביא מועמדת לפרס גלובוס הזהב לשחקנית חדשה ומבטיחה על משחקה בסרט "שבועיים בעיר זרה", שבו יככב דאגלס עצמו.

במקביל, אל שלל ההפקות החדשות שהוצעו לחובבי התיאטרון בישראל ב־1952 הצטרפה ב־16 ביוני 1952 ההצגה "פר גינט", של המחזאי הנורבגי הנודע הנריק איבסן.

בביקורת שפרסם עיתון "הארץ" על הבכורה, נכתב: "זו ללא ספק אחת ההצגות הגדולות של תיאטרון הבימה מבחינה אמנותית וטכנית. 90 איש משתתפים בהצגה, מתוכם 45 רקדני להקת המחול של גרטרוד קראוס. בין השחקנים הבולטים אפשר למצוא את ש. בר שביט, ש. פרידמן, ר. קלצ'קין וא. ניניו, ובין השחקניות מפליאות לשחק בעיקר מרים זוהר, בתפקיד סולווג, ושושנה דואר בתפקיד אזה. הבימוי הוא של סנדרו מלקוויסט מנורבגיה, שגם צייר 40 תמונות שהוקרנו במהלך ההצגה על ידי פנס קסם".

כרזת המחזה "פר גינט", 1952

הצרכנייה / דברי מתיקה וקינוח

ערכה לקרטיב

מהפכת הפלסטיק, ששטפה גם את ישראל מתחילת שנות ה־60, הביאה שפע של פריטים שאפשרו ייצור ביתי במקום רכישה במכולת. רוב הפריטים הללו הושלכו אחרי ניסיון אחד או שניים לבוידעם, אולם ערכת הקרטיב נשארה שנים, שכן היא אפשרה לילדים להפוך בעצמם ליצרני קרטיבים על ידי מזיגת תרכיז מיצים עם מעט מים לתוך תבנית הפלסטיק, שהונחה ללילה שלם במקפיא המקרר.

דרושים דחוף: מומחים

בשנותיה הראשונות נדרשה ישראל למומחים בתחומים רבים, וב־1950 פנתה הממשלה לתוכנית הסעד הטכני של האו"ם בבקשה לספק לישראל במהירות האפשרית מומחים בנושאי ניצול מקורות מים, איתור מאגרי נפט, מטאורולוגיה, הנדסת ייצור, וכן מומחי חינוך ומינהל ציבורי. בעקבות שיתוף הפעולה המוצלח עם המומחים ששלח אז האו"ם, ושנשארו בארץ חצי שנה בממוצע - הגישה ישראל באמצע יוני 1952 בקשה נוספת, ובה פירטה את התחומים שלגביהם היא נדרשת לסיוע מומחים הפעם: בינוי ערים, תכנון תחבורה ורכבות, הנדסה כללית, פיתוח תשתית רפואית וסטטיסטיקה.

תביעה על "יום הילד"

תביעה של 10,000 לירות (סכום עתק בזמנים ההם) הוגשה ב־15 ביוני 1952 לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד משה קול, מנהל מחלקת עליית ילדים ונוער בסוכנות היהודית (ולימים שר התיירות), בגין "סילוף עובדות בנוגע לייסודו של יום הילד בישראל".

התובעת, פקידה בשם רחל פרייר, טענה בתביעתה כי היא היתה מייסדת רעיון "יום הילד" במסגרת פעילותה להקמת עליית הנוער כבר ב־1933, "ואילו הנתבע, מר קול, מתעלם באופן קבוע ואינו מציין את שמה בנאומים שהוא נושא ובמאמרים עיתונאיים שהוא כותב בנושאי עליית הנוער. בכך הוא מסלף את ההיסטוריה".

כנופיה לגניבת צמיגים

מירושלים נמסר על כנופיית גנבים, הפועלת באישון לילה באמצעות טנדר שנצמד חרישית למכונית חונה. הגנבים פורקים בתוך שתי דקות ערימת לבנים ומניחים אותן מתחת לרכב הקורבן. בשלב זה הם מסירים את ארבעת צמיגי המכונית, כך שהיא נותרת להישען על הלבנים - ואז מסתלקים בשקט מהמקום. באמצע יוני 1952, בשעה שלוש לפנות בוקר, התעורר תושב ירושלים, יעקב בנימיני, וראה מהחלון איך נבזזים צמיגי מכוניתו. הוא ירד במהירות לרחוב ופתח בצעקות - והשודדים המבוהלים נמלטו תוך שהם יורים בו בבטנו. בנימיני פונה לטיפול בבית החולים.

"הגרמנים מתחזים"

במסגרת ועידת החובות של גרמניה, שהתכנסה בלונדון באמצע יוני 1952, העבירו הגרמנים לישראל הצעת פיצויים בסך כ־50 מיליון דולר (יותר מ־450 מיליון דולר במונחים של ימינו). כעבור יומיים מסר דובר ממשלת גרמניה כי "הצעתנו האחרונה בדבר פיצויים נדחתה על ידי ממשלת ישראל".

זאת לא היתה הפעם הראשונה שישראל דחתה הצעה שהופנתה אליה במסגרת המשא ומתן לפיצויים עם גרמניה, שנערך באירופה וגרר תגובות זועמות בארץ מטעם הימין בהנהגת ח"כ מנחם בגין, יחד עם רוב חוגי הדתיים והחרדים.

בשלב מסוים של המגעים נראה היה שהצדדים מסכימים על דבר אחד בלבד: לשון הצהרת קנצלר גרמניה, קונראד אדנאואר, שבנאום בספטמבר 1951 בבית הנבחרים הגרמני אמר ש"בשמו של העם הגרמני בוצעו פשעים שלא יתוארו, המחייבים תקנה מוסרית וחומרית". עם זאת, כבר אז סייג הקנצלר: "אמנם הממשלה הפדרלית הגרמנית מוכנה לפתור את בעיית הפיצויים יחד עם נציגי היהדות ונציגי מדינת ישראל, אולם יש להתחשב גם במגבלות יכולתה של גרמניה".

הצהרת הקנצלר הכינה את נציגי ישראל למשא ומתן קשוח, ואחרי שהועברה ההצעה הגרמנית האחרונה, ביוני 1952, גברו הקולות במשלחת הישראלית לדיונים בלונדון, שטענו כי "הגיע הזמן להסיר את הכפפות". כעבור ימים ספורים נמסר ממקור המקורב למשלחת הישראלית ש"הגרמנים מעמידים פני דלים, ולמרות שכלכלתם כבר חזרה לאיתנה בעקבות ההון העצום שהוזרם אליה במסגרת התוכנית האמריקנית לשיקום אירופה ('תוכנית מרשל'), דאגת ממשלת גרמניה ממוקדת יותר בשמירת רמת החיים הגבוהה של אזרחיה מאשר בסילוק חובותיה החומריים והמוסריים".

ואכן, שינוי הגישה הישראלית הביא לתוצאות: בספטמבר 1952 נחתם הסכם, שבמסגרתו התחייבה גרמניה להעביר לישראל פיצוי בסך של פי 14(!) מהצעתה ביוני.

האם השוטרים אדישים לנגע "הגנגסטרים"?

"אנשי אגרוף השתלטו על שוק לוינסקי בתל אביב והפכו אותו לשוק שחור לצורך מכירת סחורות מוברחות, סחורות גנובות ואחרות שעליהן יש פיקוח. והמשטרה? היא ישנה שנת ישרים", כך נכתב בסדרת כתבות שפרסם העיתון "מעריב" ביוני 1952 תחת הכותרת "המשטרה נותנת חופש פעולה לגנגסטרים".

בכתבה דווח ש"ראשי ועד בעלי חנויות בלוינסקי ובסביבתו הגיעו למשטרה בחשאי וסיפרו (לאחר שהובטח להם שפרטיותם תישמר) את מה שהיה ידוע למשטרה היטב: הפשע המאורגן שולט ביד רמה בלוינסקי באמצעות כנופיות שכירים בעלי אגרוף, המזוינים בנשק".

בתחקיר העיתון התברר שכבר חודשים לא מצליחים עובדי אגף הפיקוח במשרד המסחר והתעשייה לבצע את מלאכתם, אחרי שכמעט כל סיור שערכו בלוינסקי הסתיים בהכאתם על ידי עבריינים מאורגנים, עד זוב דם. בעקבות זאת מסרבים הפקחים להגיע לשוק ללא ליווי משטרתי מתוגבר, ואילו המשטרה מתחמקת ומתעלמת, לדבריהם, מבקשותיהם.

"המשטרה טובה באיתור פריטי מזון בפיקוח באמצעות מחסומי דרכים שהיא מקימה", אמר ל"מעריב" בעילום שם גורם שעזב לאחרונה את משרתו במשטרה. "אך בעניינים רציניים כמו שוק שחור וכנופיות מאורגנות - גם מפקדי התחנות מפחדים מהפושעים".דובר המשטרה אמר בתגובה לתחקיר ש"אין מתפקידה של המשטרה לשמור על פקחי משרד המסחר והתעשייה, ועליהם להקים מתקציבם כוח לאבטחת הסיורים בשווקים".

יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org