50 שנה להקמת הפנתרים: בזכותם הבנו - הפער העדתי אינו גזירה משמיים

"נזכרתי פתאום בדברי האנשים, שהפרידו אותנו מההורים, הגענו ולא מצאנו מה שחשבנו; הו אלוהים, רחם עלינו", כך שר ג'ו עמר בשירו "לשכת עבודה" בעקבות מרד ואדי סאליב ביולי 59'.

ב־12 השנים שחלפו עד הופעת הפנתרים השחורים בתחילת 1971 התפוגגה סופית אשליית השוויון החברתי שהציעה מדינת ישראל הצעירה ליהודים יוצאי ארצות האסלאם. במבט לאחור, קל לשכוח ולהקטין את עוצמת המכה שהוטחה בעולי שנות ה־50 וה־60 שהגיעו אל הארץ המובטחת.

התקווה ליצור עם אחד בארץ קשה אך שווה ובעבודה משותפת התחלפה במציאות שבה שועבדו אלפי שנות חיי העולים לעבודות שוליות בערי סבל קיומי. ערים מנותקות מכל הקשר ותקווה.

על קירות המעברות, בכניסות השיכונים וברחובות עיירות הפיתוח בקצות הארץ, התגלו האותיות הקטנות של העסקה הציונית במלוא כיעורן - עם אחד? כן. שווה ומאוחד? ממש לא. דברו איתנו כשיהיו לכם נכדים.

רגע הקמת הפנתרים בשכונת מוסררה בירושלים היה מרד ישראלי שאמר בפירוש ובגלוי - הסדר הקיים גזעני וממוסד. עם השנים נשכח שלטענות על הקיפוח ועל האפליה היו דרישות ברורות - חלב לילדים, השוואת תנאי העולים מהמזרח לתנאי הקליטה של העולים מבריה"מ, ובקשה שהממשלה תתמוך פומבית בהפגנות נגד תליית יהודים בעיראק.

אז, כמו היום, משפטי מנעול ויראליים שווים הרבה יותר מכל טיעון הגיוני. מעדיפים להכליל במקום לדון בדברים באמת. הדבר היחיד שזוכרים מכלל דרישות הפנתרים הצודקות הוא אמירתה המסכמת של גולדה על שלל טענותיהם: "אני פגשתי אותם, והם אינם נחמדים".

הפנתרים לא היו נחמדים, שכן בנחמדות לא עושים מהפכות.גם כחצי מאה לאחר הופעתםתוצאות המדיניות הגזענית של ממשלות ישראל בקום המדינה הפכו ליד הנעלמה שמעצבת ומעציבה את ההווה הישראלי.

המערכת שהושתה עלינו ממשיכה לקבוע ולקבע מי יהיו בעלי הקרקעות ומי יהיו מגישי הבג"צים, מי יכתוב וילמד את ההיסטוריה מעמדת הקביעות ומי יימחק ממנה וייבחן עליה בארעיות. מי יהיה השופט ומי יהיה האסיר, מי יהיה הקול החרישי של העושר ומי יהיה הקול האותנטי של העוני.

המרד שהנהיגו הפנתרים השחורים לא הצליח להפוך את היוצרות כליל. בישראל 2022 למוצא העדתי שלך עדיין יש השפעה על מצבך הכלכלי־חברתי, אך המרד לא היה לשווא. הוא שינה את התודעה שזו גזירת שמיים והבהיר ששינוי אמיתי מחוללים מבפנים. כשאני מקליד מילים אלו היום, אני יודע שזה מפני שאני, חברותיי וחבריי למאבק השוויוני בישראל, כגמדים הרואים את העתיד הנכון לכולנו, רק בשל היותנו עומדים על כתפי פנתרים שחורים וענקים.