הם הפכו לשם נרדף למחאה. "הפנתרים השחורים" מחו על אפליית בני עדות המזרח ומאז הקמת התנועה ב־1971 הספיקו לסבול מסיקור שלילי, להפוך לגיבורי תרבות ולהכניס נציגים לכנסת. כעת הם מציינים 50 שנה לפעילותם, שנה מאוחר יותר בגלל מגיפת הקורונה. במסגרת "פסטיבל הפנתרים חוזרים למוסררה", שיזם המינהל הקהילתי במוסררה, המייסדים יעבירו סיורים בשכונת ילדותם בירושלים.
"לא ראינו אחווה"
"גולדה אמרה שלא היינו נחמדים - וצדקה", מספר ראובן אברג'ל (79), ממקימי ומנהיגי התנועה. "אנחנו לא אמורים להיות נחמדים. הפגישות איתה היו 'בסדר'. אתה נכנס לפגישה שאתה יודע שלא ייצא ממנה שום דבר, ובכל זאת מנסה".
הוא נולד בעיר רבאט, בירת מרוקו. כשהיה בן 7 עלתה משפחתו ארצה והגיעה לשכונת מוסררה. השכונה סבלה מעוני, צפיפות, הזנחה והיעדר חינוך. הוא וחבריו שוטטו ברחובות וחלקם הידרדרו לפשיעה.
"הייתי גבר בן 28. בוקר אחד התרחש אצלי מפץ גדול, שבו החלטתי לקום ולעשות מעשה. עזבנו את הדרך של ההורים שלנו, שהיו אנשים צנועים, ואמרנו 'עד לפה'. זה היה הרגע המכונן בשבילי. אני עדיין זוכר את הכאוס של החיים שבהם גדלתי. אין גני ילדים או בית ספר, אין חשמל, אין פרנסה להורים, אין סדר יום כמו שהיה לי בעיר ילדותי. הגענו למדינת היהודים ולא ראינו שום סולידריות או אחווה, נהפוך הוא - סתמו עלינו את הגולל. לא ראיתי ילדים במוסדות לעבריינים קודם. פעם הלכתי לטייל ברחוב בלפור, עצרה אותי משטרה בטענה לשוטטות לצורך התפרצות".
הנכדים גאים
חלק מההפגנות הידרדרו להתנגשויות עם המשטרה, אך לדברי אברג'ל, האלימות הגיעה דווקא מהשלטון. "לא ישבנו וכתבנו בראש הדף שאנחנו רוצים לבצע מחאה אלימה. יצאנו להילחם על החיים שלנו ולטובת המדינה".
אילו תגובות קיבלת מהסביבה?
"בהתחלה ההורים פחדו, לא תמכו בנו וחששו שנסתבך. הם האמינו שהכל מאלוהים. אבל המצב השתנה לאחר לילה של אלימות ומעצרים של המשטרה. בפעם הראשונה ההורים אזרו אומץ והצטרפו למאבק".
כשהוא נשאל אם המאבק הצליח, אברג'ל אומר שהוא לא מסתכל על זה ככה. "הנכדים שלי לומדים על המקרה הזה בבית הספר, והם גאים בי. אני יודע שעשיתי את כל המאמצים כדי שהעולם הזה יהיה טוב יותר עבור הילדים, הנכדים והנינים שלי".
כמו יציאת מצרים
קוקו דרעי (68), ממייסדי התנועה, נולד במוסררה. "את המדינה ניהלו חבורת אירופאים בורים. היה צריך להביא יהודים גם מארצות ערב", הוא אומר. "בגלל הבורות והפחד מהשונה, אחרי מה שהם עברו בשואה, הם שמו אותנו במצב של עוני. המצב היה בכי רע. המאבקים שלנו זעזעו את השלטון. זה היה על משרתים ואדונים".
לדבריו, "הבחירות היו בפתח, אבל אז התחילה מלחמת יום כיפור, והתותחים רעמו". דרעי מספר כי "היו מקומות שסבלו יותר מהערים הגדולות. נעשה עוול נוראי של בן־גוריון וחבר מרעיו". הוא תיאר גם את המצב הקשה שאליו נקלע באותו זמן: "לא היתה ברירה אלא לגנוב אוכל. שלחו אותי ישר לבית הסוהר".
"המאבק היה הברירה היחידה שלנו. הייתי קצין המבצעים. המאבק הזה שינה את פני החברה הישראלית מקצה לקצה. זו לא אותה מדינה", אומר דרעי ומוסיף: "עוד יש שאריות מהשלטון ההוא, עדיין מוציאים את השד מהבקבוק. אני משווה את המאבק הזה ליציאת מצרים. ההרגשה היא ששחררנו אנשים מעוני ומעבדות".
"המדינה הפקירה אותנו"
גם שמעון לוי (70) גדל בשכונה. "החבורה שלי היתה עושה את הפעולות המבצעיות. פעלנו בצורה עצמאית כי חששנו ממשטרה סמויה. רצינו שהשלטון יכיר שיש עוני בישראל. לא היה לנו מה לאכול.
"היינו יחפים כשהיינו ילדים. גדלנו בעוני מחפיר. היינו הולכים לגבול הירדני, גונבים מהערבים ובורחים. היה שטח הפקר ליד מוסררה. התחלנו לעשות בלאגן. המשטרה היתה באה ועוצרת אותנו, לא ידענו מה זה חוק ולמדינה לא היה אכפת מאיתנו. הגיעו לפה מכל המפלגות, ולא עשו כלום. הבטיחו - ולא קיימו", הוא אומר.
לוי מספר שהם רצו לצרף חבר'ה מירוחם, משכונת התקווה ומבאר שבע למאבק. הוא משוכנע שהם הצליחו להביא לשינוי בתולדות מדינת ישראל.
"עשינו מחאה, אבל הילדים שלנו לא התקדמו, כי לא היתה לנו אפשרות שיתקדמו. גם הילדים שלנו סבלו מזה. אתה מוריש לילד את העבר שלך. אני עדיין גר במוסררה. אחרי הסיפור של הפנתרים השחורים, קנינו את הבתים בשכונה. לא יכלו להוציא אותנו. מי שניצחו הם הצעירים של היום. הם עושים הפגנות דה־לוקס. ההורים שלי הגיעו למוסררה, ואני נולדתי כאן. זה המזל שלי. היינו החומה של מדינת ישראל מול הירדנים. המדינה הפקירה אותנו כל הזמן".
עם השנים, שמעון לוי החליט לעמוד על הרגליים בכוחות עצמו. הוא עבד בעיריית ירושלים במשך 30 שנה, וממשיך לעבוד. "יש לנו עכשיו בשכונת מוסררה תערוכה של הפנתרים השחורים, עם תמונות שלנו. כולם באים ולומדים על ההיסטוריה של השכונה ושל הפנתרים", הוא מציין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו