חרף האיומים: מצעד הדגלים היה מפגן מרהיב של אהבה לבירה

הפחידו אז השארתי בבית צוואה, שמתי דיסקית על הצוואר וחתמתי על נשק. לא מצעד דגלים אני יוצא לסקר, אלא מלחמת עולם. אלה יירו, אנחנו נחזיר. סינוואר הודיע שלא ייקח שבויים, כוכבי בטח יגייס הבוקר מילואים. נו? ההר הוליד כמה לה פמיליה, קצת להב"ה, וטוב שכך.

כבר בשעות הצהריים, מייד כשיצאנו מתחנת הרכבת, אפשר היה להבין שמי שהיה אחראי לתחזית כנראה לא פירש נכון את המפה הסינופטית. אנשים לבושים לבן, אווירת חג, דגלי ישראל בהמוניהם ולא מדים מנומרים. הרוב שעלה אתמול לבירה, בא לשמוח. לא נשכו וגם לא כבשו את אל־אקצא.

היה רק קומץ שביקש בלאגן. מרבית הצועדים ביקשו לסיים את הערב בחיוך. לידי עמדה ג'ודית, עולה מארה"ב, שעיניה נצצו מהתרגשות. היא בטח לא באה לחרחר ריב, אפילו לא הבינה את השאלה "חמאס, מי?".

כן, אנשי הביטחון שדפקו נוכחות מלאה, עם ציוד התקפי מדוגם, הבינו די מהר שלא בטוח שהתמרונים והתרגולים היו הכרחיים, בטח כשאת מרבית הכוח הצועדים שרפו כבר בהרקדה שלפני. מארבע אחר הצהריים ועד שש בערב אנשים צחצחו את כל הלהיטים של הציונות הדתית - "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", בטח לא מזו שעד הכותל. אם הימין חיפש מפגן כוח אמיתי, הוא מצא אותו בנחיל הכחול־לבן שהשתלט אתמול על רחובות ירושלים.

אנשים רקדו, השתוללו, ובואו של איתמר בן גביר בכלל הגביר את ההתלהבות. עם כל הכבוד לח"כים מהליכוד, שעלו לבמה לברכות יבשות, כשבן גביר הופיע - הקהל נכנס לטראנס. "ירושלים שלנו", שאג. "אנחנו בעלי הבית", ואת הקהל כבר לא היה צריך יותר לתדלק. עם הפנים לשער שכם.

חשש - רק מהצפיפות

היו שם אלפים רבים. אני לא יכול לנחש כמה. מאילת, מדימונה, מהכנרת. היו רגעים שכבר לא חששתי מעימות אזורי, אלא מהצפיפות העצומה שתקפה אותנו ככל שהצעדה התקרבה לעיר העתיקה. הכרוז הזהיר מאסון, מכיוון שבכל רגע באו עוד ועוד. אמרו שזה אחד המצעדים, אם לא הכי גדול. הפרומו והיח"צ עשו את שלהם.

כשהגענו לשער שכם כבר הייתה יותר נוכחות של חולצות "כהנא צדק". היה ברור שיום כזה לא יעבור חלק עם כל הבאזז של התקופה האחרונה. מייד אחרי שהצועדים עברו את מוכר המיצים, אחת החנויות הבודדות בשוק שנשארו פתוחות, החלה להישמע שירת "שיישרף לכם הכפר" ו"מוחמד מת", אבל היא ממש לא הייתה דומיננטית ברפרטואר.

ההתקדמות לכיוון הכותל הייתה איטית, מדודה, כשעה וחצי לקח לנו להגיע משער שכם ועד לכותל, אבל מצב הרוח לא ירד. לאנשים הייתה מטרה, לסיים את המסע. זה לא היה דומה לצהריים המוקדמים, אז נערך כמעט באותו מסלול "מצעד הפרחים" שערך ארגון תג מאיר, שמנסה לקדם סובלנות וכבוד לשכנינו. ההמונים עם הדגלים הגיעו כדי לשמוח, מבלי להתנצל.