שנה לאסון מירון: האחראים כשלו באופן נחרץ - אך ממשיכים בתפקידם

תראו לי עוד מדינה שבה 45 אזרחים נמחצים למוות, מאות חוגגים נפצעים, ומי שהיו אחראים לשמור על שלומם וכשלו - ממשיכים בתפקידם. וחמור מכך, עם אותה אחריות לשמירת חיי אדם. על זה נאמר - טחנות הצדק לא טוחנות.

באחד הראיונות שקיים אמיר אוחנה, השר לביטחון הפנים בזמן האירוע, טען בין היתר כי "אחריות אין פירושה אשמה". אפשר להתווכח עם האמירה, לא עם התוצאה.

ישנם שני מקרים שבהם קשה או לא ניתן להוכיח אשמה: כשלמפקד בשטח יש רק אחריות - אך אין לו סמכות, או כשיש לו רק סמכות - בלי אחריות.

לפני כשנה, זמן קצר לאחר קרות האסון, התייצב מפקד המחוז הצפוני, ניצב שמעון לביא, מול המצלמות ובאומץ אמר "אני נושא באחריות". אלא שעד היום הוא ואנשיו משוכנעים שלמרות שניתנו בידיו סמכויות, הוא והם אינם אשמים. המפכ"ל יעקב שבתאי טוען גם הוא לחוסר אשמה, בין היתר בטענה שהאסון נגרם כתוצאה מכשל הנדסי ושהאירוע בכלל מחוזי, אף שכמפקדו של לביא, הוא זה שאישר את התוכנית המבצעית. והשר? אחריותו הסתכמה במתן גיבוי מוחלט למשטרה ולמפכ"ל.

אז מי אשם, לעזאזל? את השאלה הזו שאלו גם חברי ועדת הבדיקה לבריחה השלומיאלית של ששת המחבלים מכלא גלבוע. באופן מפתיע - או שלא - לא רק שאף מפקד לא הודה באשמה, אלא שכל אימת שהשאלה נזרקה לחלל האוויר, החל פסטיבל של זריקת האשמה מאחד לאחר.

כך, כמו במירון - גם בגלבוע אותם נושאי תפקידים נותרו במקומם כאילו כלום לא קרה. ההבדל היחיד בין שני המקרים, שאולי טומן בחובו רמז לעתיד, הוא שבעוד ועדת מירון יושבת עדיין על המדוכה, ועדת גלבוע סברה שהאשמה עשויה להיות מוטלת לא על הש"ג, אלא על מי שנושאים באחריות: נציבת שב"ס, סגנה, מפקד המחוז הצפוני ומפקד הכלא.

עם זאת, המשטרה לא הייתה אחראית לבדה לקיומה התקין של ההילולה. את האחריות והאשמה אין להסיר גם ממשרד הדתות וממנהלי האתר, שהייתה להם שנה לקבוע מי האחראי לקריסת הבטיחות. מוועדת הבדיקה מצופה לפרוע את החוב למשפחות ההרוגים והפצועים ולהבהיר מי הם האשמים למחדלים.

יש לקוות שהשנה ההילולה תעבור ללא תקלות ותחזור להיות חג מסורתי שמח, וגם שהחוגגים יקפידו לשמור על עצמם.

כי אחרי הכל, כולם כבר יודעים שבסוף אף אחד לא יישא באחריות לחייהם.