משק החלב היה ציר מרכזי בהתפתחות ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ובמדינת ישראל הצעירה, אולם גם ב־1952 פיגר החלב - חוליה מרכזית בתפריט המזון בארץ - בערכי האיכות וההיגיינה שלו בהשוואה למדינות אירופה המערבית.
בתחילת 1952 נמנו בהשגחת תנובה כ־20 חנויות מרכזיות לחלב ולמוצריו בערים הגדולות, ועוד כ־200 מזנונים וחנויות אספקה קטנות ברחבי הארץ, אך בתחום איכות החלב כשלה תנובה כישלון חרוץ, מאחר שבין שלב החליבה לשלב שיווק החלב למשקי הבית בישראל כמעט לא נערכו בדיקות איכות נדרשות - ובאותם ימים לא נדרש עדיין בחוק פסטורו המלא של החלב.
באותה שנה טיפלה תנובה ב־90 מיליון ליטרים חלב, שהגיעו מ־125 מחלבות קטנות או בינוניות, אולם בכל אחד מעשרת אזורי הארץ השונים הציב משרד הבריאות תברואן חלב אחד בלבד.
במאי 1952 פנתה קרן החירום הבינלאומית של האו"ם לילדים (יוניס"ף) לממשלת ישראל, בהצעה לממן את העלויות הנדרשות לשכלל את ייצור החלב, כך שיפוסטר וישווק בבקבוק זכוכית אטום שיבטיח את איכותו. זאת במסגרת רצונה של יוניס"ף לצרף גם את ישראל למפעל אספקת כוס חלב יומית לתלמידי בתי הספר.
המימון מיוניס"ף התקבל, מכונות פסטור ובקבוק משוכללות הגיעו מחו"ל, ומכוס חלב אחת ליום השתכלל משק החלב בישראל באופן משמעותי: משרד הבריאות פתח קורס לתברואני חלב עם עשרות משתלמים, ברחבי הארץ הוקמו חמש מעבדות משוכללות לבדיקת איכות החלב, פקחי משרד הבריאות החלו לערוך ביקורי פתע ברפתות ובמחלבות לבדיקת היגיינה, נוסף על בדיקות רפואיות לרפתנים ולעובדי המחלבות, לאיתור מחלות דוגמת שחפת וטיפוס.
כעבור שלוש שנים, ב־1955, נמכרה כל תוצרת החלב בארץ בבקבוקי זכוכית - ששמרו על איכותו.
עוברים לירושלים? הפתעה לסגל הדיפלומטי
ביום שני, 5 במאי 1952, הופתעו הנציגויות הדיפלומטיות הזרות של 22 המדינות שיוצגו אז בארץ, מהודעתם של ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, ושל שר החוץ, משה שרת, על כוונת ממשלת ישראל להעביר את משכן משרד החוץ מהקריה בתל אביב - לירושלים.
העיתונים היומיים ערכו ראיונות בזק טלפוניים עם הנציגים הדיפלומטיים השונים בישראל, בשאלה אם יעבירו אף הם את הצירות שלהם לירושלים, וכולם השיבו שהם "ממתינים להוראת ממשלתם". כמה מהדיפלומטים הזרים לא פסלו את רעיון המעבר לבירה, והיו כאלה שמסרו ש"מעבר הצירות לירושלים הוא טבעי ומתבקש".
כבר בימים הראשונים אחרי הודעת ראש הממשלה החלו נציגי המדינות השונות לסייר בירושלים, בליווי מתווכי נדל"ן. מקורות יודעי דבר בעיר מסרו שארה"ב כבר שמה את עינה על "וילה שוקן" רחבת הידיים שבשכונת רחביה בעיר, כאתר פוטנציאלי למיקום משכן הצירות שלה, בעוד רוסיה, בריטניה, איטליה, צרפת ומדינות נוספות כבר החזיקו נכסים היסטוריים שונים בירושלים.
בסופו של דבר, רק גואטמלה העבירה את שגרירותה לירושלים באמצע שנות ה־50, ואחריה הצטרפו במהלך השנים 17 מדינות נוספות. כולן עזבו את הבירה כשהכנסת אישרה ביולי 1980 את "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל" - שהקהילייה הבינלאומית ראתה בו שינוי חד־צדדי ולא מקובל של מעמד העיר.
כיום פועלות בישראל יותר מ־90 שגרירויות ועשרות קונסוליות זרות, אך רק ארבע שגרירויות קבעו עד כה את משכנן בירושלים: ארה"ב, גואטמלה, הונדורס וקוסובו.
מחלוקת בקיבוץ על בקבוק יין
בהסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לסוריה בסיום מלחמת העצמאות, נקבע שבין המדינות, בעמק הירדן, מדרום־מזרח לכנרת, תהיה רצועה צרה שכונתה בשם "שטח מפורז". על פי הפרשנות הישראלית, השטח נועד להיות ריבוני ישראלי, שיוגבל בהכנסת צבא אך יהיה חופשי להתיישבות ישראלית. מנגד, הסורים גרסו שמדובר בשטח הפקר שאינו שייך לשום צד.
כדי לתת לפרשנות הישראלית תוקף הורה ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, להעלות לשטח המפורז התיישבות ישראלית, ובתחילת נובמבר 1949 נשלחה למקום חבורה של בני גרעין תנועת הצופים, לצד צעירים מחברת הנוער בקיבוץ אפיקים וחבורת בנים ובנות שהועלו מדמשק - והללו הקימו במקום את קיבוץ תל קציר.
אחרי שנתיים וחצי, במאי 1952, ביקרה בתל קציר עיתונאית "מעריב" אילנה ורד, כדי להביא לקוראיה "רשמים ממקום שכוח־אל, שמעטים ביקרו בו אי פעם". וכך כתבה ורד: "מצאתי בנקודה חבורה של צעירים, רובם בני העשרה והקשיש שבהם בן 22. ממאה המייסדים שעלו למקום בתחילתו נותרו 43, והם במצב רוח מרומם ובוטחים בעתידם".
משיחות עם הצעירים התברר שלפני הפסח חווה הקיבוץ משבר בשל ויכוח סוער בין מי שצידדו בקנית בקבוק יין אחד לחג לבין מי שטענו ש"הקיבוץ, במצבו הכספי הקשה, לא יכול להרשות לעצמו יין". בהמשך מדווחת ורד ש"משהו מרוח החלוציות הישנה והטובה נשתמר כאן, וחיי המותרות של הקיבוצים הגדולים באזור זרים לחברים הצעירים של תל קציר".
הנגבה חוזרת לשוט
אוניית השיט "נגבה" של "שהם קווי נוסעים" שבה משיפוץ גדול שנערך בה במספנה במרסיי, ולהפלגה שיצאה לדרך בסוף מאי 1952 זומנו גם עיתונאים, בתקווה שייהנו מהשיט וידווחו בהתאם לקוראיהם (מנהג שגור גם בעיתונות כיום). עם שובה של האונייה לנמל חיפה הוזמנו העיתונאים לצפות במעמד ריקון תיבת ה"תלונות והודעות" שהוצבה בה. התברר שהתלונות המעטות של הנוסעים נגעו למחסור בספרים ביידיש בספרייה ולדרישה להחליף את היין הצרפתי הלא כשר ביין ישראלי כשר. מנגד, לתיבה שולשלו מכתבי שבח רבים, שנגעו בעיקר לרמה הגסטרונומית הגבוהה של מטבח האונייה וליחסם המיוחד והקשוב של אנשי הצוות.
בירושלים טסים לירח
אגודת האסטרונומים החובבים בירושלים רכשה באמצע מאי 1952 טלסקופ גדול, שנבנה על ידי עולה מגרמניה ושכב ללא שימוש במרתף בחיפה. כדי לגייס מימון להקמת מצפה כוכבים ציבורי בבירה ארגנה האגודה אירוע, שבמהלכו ניתנה למבקרים הזדמנות לצפות בכוכבים בטלסקופ, בתשלום. בהמשך הוקרן סרט הראינוע "המסע אל הירח", וחבר האגודה, ד"ר אלמוונדר, הרצה על פוטנציאל הטיסות לירח. הוא ציין שכחבר גם ב"אגודה הבריטית הבין־פלנטרית", הוא רשום לאחת הטיסות הראשונות לירח וממתין לקבל, "כבר בתקופה הקרובה", הודעה מלונדון על המועד המתוכנן.
משפחת מלבסקי בלוד
משפחת מַלַבְסקי היהודית־אמריקנית הופיעה ברחבי העולם היהודי בשירי חזנות ומוזיקה יהודית עממית. אבי המשפחה, שמואל, שהיה חזן ומלחין, שימש סולן, ואותו ליוו כמקהלה ארבע בנותיו ושני בניו. ביום שישי, 2 במאי 1952, נחת מטוסם מארה"ב דקות ספורות אחרי כניסת השבת, והמשפחה נשארה ללון בבית המלון שפעל באותם ימים בנמל התעופה לוד. באותה שעה שהתה במקום קבוצת צליינים שחיכתה לטיסה לשבדיה והעבירה את זמנה בשירים דתיים. המלבסקים הצטרפו בקונצרט ספונטני משותף, להנאת הנוכחים.
הנעלמים / משחקי ילדות מפעם
הקפצות
משחק ביתי לשניים, כשאסור היה לצאת לשחק בחוץ עקב תנאי מזג אוויר, או בשל עונש. במשחק נעשה שימוש בקופסת גפרורים, שאותה היו מניחים על קצה השולחן - ובעזרת מכה באגודל היו מטיסים אותה באוויר. אם נחתה הקופסה על בטנה, קיבל השחקן נקודה אחת. נחתה על צידה הרחב? שתי נקודות. ועל צידה הצר - שלוש. כל אותה עת המשיכה אמא לגעור: "רק אל תשחקו לי עם הגפרורים עצמם, שמעתם?"
הצרכנייה / משקאות מפעם
גולדסן
מותג נוסף של מיץ תפוזים, אחד מני רבים, מהזמנים היפים שבהם פרי ההדר הישראלי עמד בראש טבלת היצוא, ובכל לגימה חשנו שותפים לגאווה הלאומית הגדולה. רוב תושבי הארץ שתו כבר מ־1933 את מיץ התפוזים של "פז", בבקבוק זכוכית גוץ, וגולדסן היה אחד המותגים שביקשו לנגוס בפלח השוק הזה עם ההצהרה "ללא תוספת צבע מאכל" - שהתנוססה על התווית.
חקלאות בקופסאות שימורים
בתחילת שנות ה־50 סבלה החקלאות העברית מליקויים תכנוניים, שגרמו לחוסר התאמה בין כמות התוצרת שהופצה לבין הביקוש אליה בשוק. הבעיה נבעה מכך שמשקים צעירים נהנו מהתחייבות מצד הממשלה לרכוש את כל תוצרתם, בעוד משקים ותיקים, כמו הקיבוצים, נותרו לעיתים תקועים עם מלאים - ללא קונה. לפתרון הבעיה הוקמו בתי חרושת לשימורים, דוגמת "אשד" בקיבוץ אשדות יעקב (בצילום), שבימים של עודפי יבול ייצרו שימורי ירקות, מיצים וריבות, ובימים שבהם כל היבול נמכר שקדו על ייצור קופסאות הפח הנחוצות למילוי השימורים
מודעות שהיו
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו