כמעט בלתי אפשרי לתפוס את הכאב ואת הטרגדיה במילותיה של ליטל פנקר, בשעה שהיא מדברת על בעלה חגי, שנספה באסון השריפה בכרמל. "ביום שלישי, יומיים לפני האסון, הוא היה באפטר. למחרת, יום לפני שנסע, אמר 'אני רוצה רק להיות איתך ועם טוהר', הבת שלנו. זה היה כשאני חזרתי מהכותל והוא חזר מקניות. מתברר שבלי לדעת, הוא עשה קניות לשבעה שלו".
44 אנשים נספו באסון בדצמבר 2010, בהם 37 אנשי שב"ס, שהיו באוטובוס בדרך לפינוי כלא דמון. חגי פנקר, איש שב"ס, זכה בעיטור המופת לאחר מותו על תפקודו באסון. 11 שנים וחצי אחרי, פגשנו את אלמנתו ליטל ואת בתם טוהר, שהיתה אז רק בת שמונה חודשים, כדי לשוחח על החיים ללא בעל ואבא, אבל גם על התקוות והחלומות של טוהר להיות שחקנית, זמרת ורקדנית ועל השאיפה להגשימם, למען חגי.
בדף ההנצחה של חגי באתר "יזכור" כתבה ליטל על הפעם האחרונה שבה התראו. "הקפצתי אותו לתחנה המרכזית כדי שיעלה על האוטובוס לקורס. בגלל שאני לובשת מדים, לא היה נעים לי שיחבק אותי כששנינו על מדים, זה היה נראה לי לא אתי. ודווקא באותו יום נתתי לו חיבוק ונשיקה באוטו. הוא כבר התקדם ועלה לאוטובוס, אבל משהו בחיבוק שלו היה חסר, רציתי עוד. חייגתי אליו ואמרתי 'מאמי, תרד, החיבוק שלך - אני רוצה עוד אחד'. הוא אמר לי 'אם אני ויורד האוטובוס נוסע אני מאחר לקורס, יעיפו אותי. אבוא מחר ואחבק אותך כמה שתרצי'. הוא לא בא. הוא לא חזר".
ליטל (41), אשת משטרה מדימונה המשרתת כמש"קית משאבי אנוש, אומרת כי לולא התמיכה והחיבוק של גורמי הביטחון היא לא היתה מחזיקה מעמד לאחר מות בעלה. "קיבלתי את ההודעה דרך התקשורת, ידעתי שחגי על האוטובוס. לא האמנתי, לא רציתי להאמין. ואז, ב-01:30 בלילה באו להודיע לנו. נשארתי עם ילדה בת שמונה חודשים, אז לא היה לי הרבה זמן לחשוב על עצמי, אתה פועל באוטומט. ממשיך את החיים כרגיל, אבל לא כרגיל.
"יש את הנפילות ורגעי השבירה, אבל המשטרה תמכה מאוד. בזכותם היום אני עומדת על הרגליים בבית הזה, מגדלת את הילדה הזו. התפקיד שאני עושה גרם לי להבין שאני צריכה לדאוג לשוטרים שלי. הייתי בצד הנותן, וזה מה שמחזק אותי. אולי גם בגלל שאני איבדתי, הבנתי שמאחורי כל שוטר יש משפחה, ילדים, אמא ואחים, והוא צריך מי שיתמוך בו".
לחגי היתה אהבה מיוחדת לילדים, מה שגורם לליטל לחשוב מה היה קורה אילו היה פה, וכמה הוא חסר לה היום בעצה ובמשוב בכל הקשור להורות. "הוא תמיד הוא אמר לטוהר 'חכי, תגדלי, אני ואת עוד נשגע את אמא', זה אחד המשפטים שאני הכי זוכרת. היום תמיד אני חושבת מה היה קורה אם הוא היה כאן. זה טבעי. מה היה עושה איתה, האם היה גאה בי על איך שאני מחנכת אותה, האם עשיתי משהו לא טוב בדרך? הייתי רוצה לדעת אם הוא היה שמח במקום שבו אנחנו נמצאות".
החוסר במשוב הוא משמעותי במיוחד עבור הורים שמגדלים לבד את בנם או את בתם מגיל ינקות, לאחר שבני הזוג מתו. עקיבא זהבי, העובד הסוציאלי שמלווה את המשפחה מטעם משרד הביטחון, מסביר את הקונפילקט הפנימי: "תמיד בזוגיות יש משוב - על האופן שבו אנחנו מגדלים ילדים, מה אנחנו מעניקים להם, איך אנחנו רואים את החלום המשותף שלנו. עבור מי שחי בתוך זוגיות זה מאוד טבעי, אבל קשה לדמיין איך להיות בלי זה".
ליטל: "זה אתה עם עצמך, כי ארבע שנים אחרי האסון הקמתי זוגיות שנייה. התחתנתי וילדתי עוד שני ילדים כדי שלטוהר יהיו אחים, שהיא לא תישאר לבד עם אמא אומללה שהיא צריכה לטפל בה. שהיא תפתח את עצמה, שיהיו לה אחים, שתהיה לה דמות אב בבית. היום, אחרי 11 שנים שבהן עשיתי הכל כמו שצריך, הכנתי לה את הקרקע היציבה - ועכשיו זו אני עם האובדן הפרטי שלי".
חופש, רגיעה וביטוי עצמי
את הקרקע היציבה עזרו לטוהר לבנות, בין היתר, גם אנשי ארגון תל"א - תוכנית ליווי אישית מטעם אגף משפחות הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, המלווה כ-300 יתומי צה"ל ומערכת הביטחון. "הרצון שלהם הוא להיות הרבה יותר נוכחים בחיי היתומים, שאמנם יש להם אימהות ובני משפחה, אבל בכל זאת אנחנו יודעים שיתום מתמודד עם האובדן בהרבה רמות", מסביר זהבי. "כל המושג של 'אבא ביולוגי' הועבר אל טוהר בדרך שליטל בחרה - המשפחה, התמונות, האירועים והחלומות. אבל החיסרון הוא עצום, ונדרש המון כדי למלא את המקום של אבא שלא נמצא.
"תוכנית הדגל של תל"א מסייעת לראות את הילד בכל יתום. יחד עם האמא - ואצל טוהר זה לא היה קשה - זיהינו את הכישרונות המתפרצים הטבעיים שהיא קיבלה משמיים. חשבנו איך אנחנו בונים תוכנית שתממש לטוהר את החלום להיות זמרת, רקדנית, שחקנית תיאטרון. ידענו שהיא סובלת מלקות שמיעה משמעותית מאוד, וזה דרש מאמצים כפולים ומכופלים. יצרנו קשר עם הדמויות המרכזיות בבית הספר לאמנויות המדהים בדימונה, ששם אמא של טוהר בחרה שתלמד, והם מלווים אותה כמי שמכירים את המקום בפנים. ביקשנו מהם שיבנו תוכנית פרטית, שמיועדת אך ורק לפיתוח כל הכישרונות שיש בטוהר. התחלנו מתיאטרון, משחק ועמידה מול במה, ומשם התקדמנו".
את הכישרונות הטבעיים שעליהם דיבר זהבי, ליטל זיהתה מוקדם מאוד אצל בתה: "כשטוהר הייתה בת 4, היא היתה מחקה את הגננת שלה, מושיבה את כל הבית ב'ריכוז', ואומרת 'תביאי לי נס', כמו שהגננת היתה אומרת לסייעת. היא היתה שואלת כל אחד שאלות כמו הגננת, וראיתי שזה משהו שיכול לעזור לה עם האובדן, למרות שהיא לא באמת הבינה עדיין".
ליטל מספרת מדוע בחרה לרשום את בתה לבית ספר לאמנויות, ועל כך שהתלבטה תחילה אם לשלוח אותה לבית ספר דתי, המתאים יותר לאורח החיים של המשפחה ולאמונותיה: "חשבתי מה יעשה לה טוב בגלל כל המצב, מה ייתן לה יותר חופש לבטא את עצמה. ראיתי שיש לה פוטנציאל מאז שהיא קטנה, ולא טעיתי".
טוהר בוגרת מאוד לגילה, לא מתביישת להודות בכישרון שלה, ויודעת להעריך גם את מי שעזר בדרך: "זאת זכות ללמוד בבית הספר לאמנויות. יש שם שירה, משחק ותיאטרון - מקצוע שאליו התחברתי במיוחד אחרי שראיתי כמה הצגות. לפני פסח הייתה הפקה של 'נסיך מצרים', והופעתי בה. ראיתי את הבמה ואת הקהל, הבנתי שזה מרגיע אותי, עושה לי טוב, משהו שאני רוצה לעשות ולהצליח בו".
זהבי ממשיך ומסביר את חשיבות השימוש בדמיון כחלק מההתמודדות: "שמעת את טוהר אומרת 'אני עומדת על הבמה ואני נרגעת'. עם הזמן היא ספגה עוד ועוד ביטחון ועזרה לעצמה להכיר מבפנים את הכישורים שלה, התחילה להלביש על התכנים זיכרונות מאבא, השתמשה בדמיון - שזה דבר מאוד בריא. היא כבר מפיקה ומנהלת איתו סוג של תקשורת, גם כשהוא לא נמצא כאן. זה הבסיס לבריאות הנפשית ולהצלחה של טוהר, כי החיבור שלה אליו כל כך עמוק ואמיתי".
תקשורת עם אבא
ב-12 במאי תופיע טוהר בהצגת יחיד בתיאטרון דימונה, שאותה הפיקה באופן עצמאי. בהצגה היא שרה, משחקת וקוראת מונולוגים שהיא כתבה - אחד מהם על אובדן אביה. ליטל, כמו כל אמא גאה, לא יכולה לא לחשוב על מחיאות הכפיים בסוף ההצגה, אבל בעיקר על החיסרון של חגי, שהיה בוודאי מתמוגג מנחת לראות את בתו על הבמה. "כבר לפני שבועיים, כשטוהר חגגה בת מצווה, היה לי קשה מאוד עם זה שאני חוגגת לה והוא לא פה. כל דבר שהוא תוצר של טוהר, אפילו המבחן שבו קיבלה 110 בתנ"ך, זה משהו שאני אומרת בלב 'הנה, חגי, תראה'. הוא שותף לזה מבחינתי, אז קל וחומר במחיאות הכפיים בסוף ההצגה.
"אני אסירת תודה לתוכנית של תל"א ולכל התמיכה שאנחנו מקבלות מהם. אולי היינו מגיעות לכל זה גם בלעדיהם, אבל הרבה יותר לאט. אני יכולה להגיד שזה הוריד ממני הרבה דאגות, חסך ריצות. אז כן, אחרי מחיאות הכפיים - חגי שם, כמו בכל דבר", היא אומרת, כשהדמעות זולגות מעיניה המתרגשות.
טוהר משלימה את דברי אמה, ומספרת עד כמה היא בת מזל שאביה התחתן עם אמה: "תראה אותה, היא האמא הכי טובה בעולם. יש לי מזל שהם התחתנו, ויש לי מזל שהם הכירו ויש לי מזל שיש לי אמא כזאת. גם אם קרה משהו, גם כשהיא עצובה, היא תמיד תדאג למי שמסביבה, ורק אחרי זה תדאג לעצמה".
מישר חגי פנקר היה בן זקונים להוריו, נולד וגדל בדימונה והיה בן 31 במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בירוחם, ומלבד ליטל וטוהר הותיר אחריו גם שני אחים ושתי אחיות. אחרי נפילתו הועלה לדרגת מישר, וקיבל מנציב שירות בתי הסוהר את עיטור המופת "על אומץ לב הראוי לשמש מופת, ועל מסירות נפש בדרך להצלת חיים במסגרת מילוי תפקידו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו