הפוליטיקה הדורסנית של המשפטנים

פרשת הסדר הטיעון של נתניהו חושפת פן נוסף של עיוותיה של המערכת המשפטית - את אופיה הפוליטי המובהק ואת שיקוליה הבלתי־ענייניים. היא מוכיחה שוב את שתלטנותה של הפרקליטות ואת העוצמה הבלתי־מרוסנת של מוסד היועמ"ש. היא מדגישה את הכורח ברפורמה שתשבץ את הרשות השופטת במעמד העצמאי הראוי לה, במסגרת האיזונים של המשטר הדמוקרטי, בלא היומרה הדורסנית להתייצב כעליונה במשולש הזה.

חשוב להכפיפה, כמו גם את הכנסת והממשלה, לביקורת ולכללי משחק המקובלים על הכל, לשלול את סמכותה להכתיב לבדה כללים הנוחים לה ולחמוק מבקרה חיצונית חודרנית הנדרשת, כראוי, מכל גוף ממלכתי אחר.

לכל הגורמים המעורבים - הפרקליטות, היועץ, אהרן ברק וכמובן נתניהו עצמו - אין עניין של ממש בסוגיה הפלילית או המשפטית: לא חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, ולא העונש הראוי עליהן. כולם מתמקדים במאבק הפוליטי: איך לשמר או לסכל את סיכויי שיבתו להגה השלטון, מה תהיינה ההשלכות הפוליטיות ואיך לשמר או להדק את אחיזתה ואת כוחה של מערכת המשפט במדינה. זו הסיבה להתמקדות בשאלת הקלון ובהשלכותיה הפוליטיות - גם תנאי הסף של היועץ, גם התלבטויותיו של נתניהו וגם הביקורת בפרקליטות. אאת השיקול הבלתי־ענייני ביותר לעניין העומד על הפרק מציג, כצפוי, אבי ה"מהפכה החוקתית" המניפולטיבית, שהשליטה את בג"ץ על מדינת ישראל על חשבון הרשויות האחרות - הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, אהרן ברק. הוא מודה שמטרת מעורבותו היא לשמר את המעמד הזה, נוכח התהליך המתמשך והמחמיר של אובדן האמון הציבורי ברשות השופטת, ובעקיפין - אפילו כדי לגמול לנתניהו על שנים ארוכות שבהן "שמר על בית המשפט". ברק סבור שתומכיו הרבים של נתניהו איבדו את אמונם בשל מה שהם רואים כפוליטיזציה של האשמתו בפלילים, וחושש שהמשך המשפט יכרסם במידה מסוכנת במעט שנותר מן האמון הזה.

שתלטנות שיטתית

אלא שהאמון התערער לפני משפט נתניהו, ובמגוון תחומים רחב של שתלטנות שיטתית. גם ביריעה הקצרה הזו ראוי להביא שלוש דוגמאות בולטות. הראשונה נוגעת לשנים ארוכות של שימור חקירות פליליות לפוליטיקאים ביקורתיים כלפי מערכת המשפט (למשל - יעקב נאמן ורובי ריבלין), שהגיעה לשיאה בשימוש בוטה לרעה בסמכויותיהם של המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט בעניינו של חיים רמון.

השנייה מתבטאת בהתערבות גסה בחובת המדינה לשמור את ריבונותה נגד רבבות מסתננים, הכופים את שהייתם על הציבור, שהשליטה את השקפת עולמם של שופטי בג"ץ בפסילה חוזרת ובהנמקות מפוקפקות של חקיקת הכנסת.

השלישית הגיעה לאחרונה לשיא חדש, כאשר בג"ץ העיז פנים בעצם נכונותו לדון בחוקיותו של חוק יסוד (בלי קשר לטיב פסיקתו). בג"ץ עצמו טוען כי סמכותו לדון בחוקי הכנסת נסמכת על חוקי היסוד, לאחר שהוא עצמו מפרש אותם באופן רדיקלי. לאחר שהמערכת המשפטית השליטה את עצמה בפסיקות בג"ץ על התחום המובהק ביותר של הפוליטיקה - סבירותו של האיזון במתח שבין שיקולים וערכים לגיטימיים שונים בכל דבר ועניין - היא מבקשת עכשיו להשליט עצמה, במסווה שקוף, גם על סינון הפוליטיקאים על חשבון ריבונות העם.

המשפטנים מפקחים בשם "שלטון החוק" על כל ההיבטים של החיים הציבוריים. היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, המשתמשים בכוחם לסכל בפרשנותם מדיניות שלא נראית להם, כפופים ליועמ"ש, שהוא גם התובע הכללי.

כאשר הפרקליטות מסכלת בדורסנות בשם הדמוקרטיה בקרה אפקטיבית (כפי שניסתה נשיאת בית המשפט המחוזי לשעבר, הילה גרסטל, על שיקול הדעת שלה עצמה, היא מעמידה את הגוף רב־הכוח ביותר בישראל, ורק אותו, מעל לצורך לתת לציבור דין וחשבון. כולנו מתבקשים להאמין שהכוח עלול להשחית את כולם, פרט למלאכי השרת המשפטיים, הראויים שניתן בידם כוח אבסולוטי.

הדמוקרטיה הישראלית זקוקה למערכת משפטית חזקה ועצמאית, המכירה את גבולותיה. ישראל נתברכה בשופטים ישרי דרך בדרך כלל, העומדים על משמר זכויות האדם, למשל בתחום הכפייה הדתית. אלא שהם עושים לעיתים קרובות מדי שימוש לרעה בכוחם כדי להטיל על הציבור את השקפת עולמם והעדפותיהם הערכיות. מעמדה של מערכת המשפט נחלש בשל כשלים במזג השיפוטי הנוגעים בריסון עצמי מפני חדירה מפוקפקת לתחומים המסורים בדמוקרטיה למערכת הפוליטית - ימין ושמאל. הכשלים הללו פוגעים יותר מכל באמון הציבור שבלעדיו אין לה תקומה. את האמון הזה לא ניתן לשקם בעסקת טיעון. לשם כך דרוש שילוב של פסיקות אמיצות, כיבוד גבולות הגזרה וצניעות המכירה במעמדם כמשרתי הציבור החיים בקרבו, לא כאדוניו המורמים מעם.