הילדים שנפגעו במעונות נשארים מאחור: כך אפשר להבטיח להם פיצוי

בכל פעם שנחשפת פרשת התעללות בפעוטות, הציבור דורש, ובצדק, עונשים כבדים. אנחנו מזדעזעים מהתיעודים, מבקשים לדעת מי ידע ומי שתק, ומצפים שבית המשפט יעביר מסר חד.

אבל אחרי שהכותרות מתחלפות, נשארת שאלה שכמעט אינה נשאלת: מי ידאג לילדים עצמם ביום שאחרי? אנחנו שואלים כמה שנות מאסר ייגזרו על מי שיורשעו, אבל כמעט לא שואלים כמה שנים יעברו עד שהילד יצליח להרגיש שוב בטוח.

לצד המסלול הפלילי, שנועד להביא להרשעת האחראים ולהענשתם, קיים גם המסלול האזרחי: תביעת פיצויים בגין הפגיעה בילדים והנזקים שנגרמו להם. זהו מסלול שהשיח הציבורי עוסק בו פחות, אף שחשיבותו למשפחות עצומה. הרשעה ועונש הם חלק הכרחי מעשיית הצדק, אך אינם נותנים כשלעצמם מענה לצורך בטיפול, בשיקום ובפיצוי.

ההתמודדות עם התעללות בפעוטות מחייבת פעולה בשני מישורים משלימים: מניעת הפגיעה מלכתחילה והבטחת פיצוי ממשי לילדים שנפגעו.

לחייב גישה למצלמות

במישור המניעה, אני מציעה לחייב מסגרות לגיל הרך לאפשר להורים גישה מאובטחת למצלמות בזמן אמת. האפשרות לצפות במתרחש במסגרת שבה שוהה ילדם צריכה להיות זכות מוסדרת, ולא עניין הנתון לשיקול דעתו של המפעיל. זאת, לצד הגנה קפדנית על פרטיות הילדים והצוות, הגבלת הגישה להורים המורשים ואיסור הפצת הצילומים.

אבל מצלמות אינן תחליף לפיקוח. יש להרחיב ולחדד את חובות הפיקוח של המדינה והרשויות, לדרוש בקרה פעילה, לקבוע כתובת ברורה לתלונות ולהבטיח תגובה מהירה לסימני אזהרה. האחריות להגנה על פעוטות אינה יכולה להיות מוטלת על כתפי ההורים בלבד.

גם לבתי המשפט הדנים בתביעות הנזיקין יש תפקיד חשוב. אין להסתפק בדחיית האחריות אל מי שביצעו את המעשים בפועל. כאשר מוכח כשל בפיקוח שהוביל לפגיעה, יש לתת לכך ביטוי בקביעת אחריות ובחיוב בפיצויים גם של הגורמים המפקחים, בהתאם לנסיבות ולדין.

טענות בדבר עומס, מחסור במשאבים או חשש מהרחבת האחריות אינן יכולות לשמש תשובה אוטומטית לדרישה לפיקוח אפקטיבי. על בתי המשפט להציב רף ברור לחובות הפיקוח ולתת לו משמעות מעשית בפסיקתם. חיוב בפיצויים בגין מחדלי פיקוח עשוי גם לתמרץ מניעה ולצמצם את הסיכון לפגיעה בילדים נוספים.

בוחנים את האפשרויות

המישור השני הוא הפיצוי. כעורכת דין העוסקת בנזקי גוף ובייצוג נפגעי עבירה וקטינים, אני פוגשת הורים שנאלצים להתמודד עם דילמה קשה. הם רוצים שהפגיעה בילדם תוכר ושיקבל פיצוי הולם, אבל לצורך הוכחת הנזק הם נדרשים לעיתים לחוות דעת רפואיות ולהערכות על השלכות עתידיות. איך קובעים היום מה תהיה השפעתה של התעללות על ילד בן שנתיים? האם הקושי יופיע בגן הבא, בבית הספר או שנים מאוחר יותר? לעיתים התשובה היא שעדיין איננו יודעים.

רק בשבוע האחרון ישבתי עם הורים שביקשו לבחון את האפשרויות המשפטיות שלהם. מעבר לכאב ולכעס, עלה שוב ושוב חשש נוסף: הם אינם רוצים שילדם יגדל עם תווית פסיכיאטרית רק מפני שביקשו לממש את זכויותיו. ברור שאין פסול באבחון מקצועי כאשר הוא נחוץ לטובת הילד. הקושי הוא בדרישה להוכיח ולכמת כבר עכשיו נזק נפשי שהיקפו עשוי להתברר רק בעתיד.

לכן אני מציעה לקבוע בחוק פיצוי משמעותי ללא הוכחת נזק לכל ילד שהוכח כי עבר התעללות או אלימות במסגרת חינוכית. עצם המעשה שהוכח צריך להקנות זכות לפיצוי, בלי לחייב את המשפחה להוכיח נכות נפשית, לנבא את העתיד או להצמיד לילד אבחנה רפואית.

חשוב להבהיר: הפיצוי הזה לא יבוא על חשבון הזכות לפיצוי בגין נזק שנגרם. ההסדר המוצע צריך לשמר במפורש את האפשרות לתבוע גם בגין נזקים מוכחים, לצד הפיצוי על עצם הפגיעה, תוך הסדרת היחס בין רכיבי הפיצוי כדי למנוע כפל פיצוי על אותו רכיב. המטרה היא להבטיח מענה גם כשאין אפשרות להוכיח נזק, בלי לגרוע מזכויותיו של ילד שנזקו ניתן להוכחה.

אלא שהזכות לפיצוי אינה מספיקה אם אין ממי לגבות אותו. יש לחייב את המסגרות בביטוח מתאים, לפקח על קיומו ועל היקף הכיסוי, ולהסדיר מענה גם למקרים שבהם מעשים מכוונים מוחרגים מהפוליסה. חובת ביטוח שאינה נותנת מענה לפגיעות שבגללן היא נדרשת עלולה להותיר את הילדים ללא הגנה ממשית. ילד שנפגע אינו צריך לגלות בסופו של הליך משפטי ממושך שהפיצוי שנפסק לו קיים רק על הנייר.

המאבק בהתעללות בפעוטות אינו יכול להסתיים בגזר הדין. הוא מחייב מניעה באמצעות שקיפות, פיקוח ואחריות, ולצדן מסלול פיצוי נגיש שיש מאחוריו מקור תשלום ממשי. הילדים האלה עדיין אינם יודעים לדרוש את זכויותיהם. זו בדיוק הסיבה שאנחנו חייבים לעשות זאת עבורם.

עו״ד ענת קאופמן, משרד עו״ד קאופמן ושות', יו״ר פורום ביטוח לאומי בלשכת עורכי הדין