קצת יותר משנה לאחר שנישאו, נקטעו חייהם המשותפים של בני זוג צעירים כאשר הבעל נפל בשבעה באוקטובר. השניים לא הספיקו להביא ילדים לעולם, והבעל לא הותיר אחריו צוואה.
בהתאם לחוק הירושה, חולק עיזבונו בין אלמנתו לבין הוריו: האישה קיבלה מחצית מהעיזבון, ואביו ואמו של המנוח קיבלו רבע כל אחד. אלא שבהמשך דרשה האלמנה לקבל בנוסף גם את כתובתה, בסך 260 אלף שקל. המחלוקת הגיעה לבית הדין הרבני בתל אביב, שהכריע לאחרונה כי היא אינה זכאית לתשלום הנוסף.
בני הזוג נישאו כשנה לפני מלחמת חרבות ברזל, לאחר שקודם לכן חתמו על הסכם ממון שנועד להסדיר את יחסיהם הכלכליים. במסגרת ההסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, קבעו השניים כי רכושם יהיה משותף, למעט נכסי מקרקעין שהיו בבעלות כל אחד מהם לפני הנישואים.
עוד נקבע כי זכויות סוציאליות, פנסיוניות וכספיות שייצברו במהלך חייהם המשותפים יחולקו ביניהם. אלא שבבוקר שמחת תורה, שבעה באוקטובר, השתנו חייה של האישה. בעלה נפל והיא נותרה אלמנה לאחר כשנה של נישואים.
דרשה גם את מלוא הכתובה
מלבד האובדן הכבד, נאלצה האלמנה להתמודד גם עם סוגיית חלוקת רכושו של בעלה. מאחר שהמנוח לא הותיר צוואה ולבני הזוג לא היו ילדים, נפתח הליך להוצאת צו ירושה.
בהמשך ניתן צו שקבע כי האלמנה זכאית למחצית מהעיזבון, ואילו הוריו של המנוח זכאים לרבע ממנו כל אחד. בהמשך דרשה האלמנה לקבל מהעיזבון גם את מלוא סכום כתובתה - 260 אלף שקל.
באמצעות עורך דינה טענה כי זכאותה לכתובה עומדת בפני עצמה ואינה מתבטלת בשל הסכם הממון שעליו חתמו בני הזוג או בשל חלקה בירושה.
לטענתה, חוק הירושה מכיר בכתובה כחוב של העיזבון, ואילו חוק יחסי ממון שומר במפורש על זכויותיה של אישה מכוח כתובתה. לדבריה, בהסכם הממון שנחתם לפני הנישואים לא נכלל כל ויתור על הכתובה, ולכן אין הצדקה לשלול ממנה את התשלום.
האישה אף הפנתה להוראות חוק הירושה וטענה כי זכויות המגיעות לה מכוח הסכם הממון אינן אמורות להתקזז עם הכתובה. לשיטתה, החוק מאפשר לה ליהנות הן מהזכויות הרכושיות שנקבעו בהסכם והן מההתחייבות הכספית שנרשמה בכתובתה.
מנגד ניצבו הוריו של המנוח, והמחלוקת התמקדה בשאלה אם האלמנה יכולה לקבל את מלוא חלקה בעיזבון ובנוסף לכך לגבות ממנו את סכום הכתובה.
בית הדין בחן את שאלת הזכאות הכפולה ואת היחס בין חוק הירושה לבין דיני הכתובה, ודחה את עמדת האלמנה. הדיינים הסתמכו על פסיקות קודמות של בתי הדין הרבניים, שלפיהן אין לאפשר כפל תשלומים כאשר אישה מקבלת זכויות רכושיות מכוח הדין האזרחי.
הדיינים הסבירו כי על פי הדין העברי, כאשר אדם נפטר ללא ילדים, יורשיו הם בני משפחתו, ובהם הוריו, בעוד שלאישה עומדות זכויות אחרות, ובהן הזכות לכתובתה. לעומת זאת, חוק הירושה הישראלי מעניק לבת הזוג חלק מהעיזבון.
לדברי הדיינים, במקרה הנוכחי, מאחר שהאלמנה כבר קיבלה מחצית מהעיזבון מכוח חוק הירושה, אין מקום לחייב את העיזבון בתשלום נוסף של הכתובה. "כאשר האשה כבר נטלה חלק נכבד מהעיזבון שלא מגיע לה ע"פ התורה, בתורת ירושה ע"פ חוקי המדינה, הרי שכבר קיבלה את מלוא דמי הכתובה שאמורה לקבל ע"פ התורה", נכתב בפסק הדין.
בית הדין התייחס גם לפסיקות שבהן הובעה עמדה שונה, שלפיה אישה עשויה להיות זכאית הן לכתובתה והן לזכויותיה מכוח הסכם ממון. עם זאת, הדיינים קבעו כי במקרה הנוכחי יש להבחין בין זכויות מכוח הסכם ממון לבין כספים המתקבלים בירושה.
בסופו של דבר דחה בית הדין את התביעה. "לאור כל האמור מכריע בית הדין כי אין מקום לתביעה. דין תביעת הכתובה להידחות על הסף", נקבע. למרות דחיית התביעה, הדיינים בחרו שלא לחייב את האלמנה בהוצאות משפט, לנוכח נסיבותיה הקשות של הפרשה.
"ביה"ד סבור כי אכן מן הדין היה ראוי לחייב את האשה הוצאות נכבדות. ואולם בנסיבות הטראגיות הקשות והאובדן של בן הזוג, ביה"ד ינהג לפנים משורת הדין ולא יחייב בהוצאות", קבעו הדיינים, והורו על סגירת התיק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו