התביעה נגד נתניהו עלולה להפוך למלכודת של רונן בר

רונן בר, כראש השב"כ, מכיר בוודאי את סיפורו של "אלוף המרגלים". בשנות ה-20 של המאה הקודמת היה סידני ריילי משוכנע שהוא מנהל את משחק ההונאה המושלם נגד הסובייטים. במשך חודשים ניהל קשר עם מחתרת שהבטיחה להפיל את המשטר מבפנים. הוא היה כה משוכנע בשליטתו במצב, עד שחצה את הגבול לרוסיה כדי להיפגש עם ראשי המחתרת. אלא שהתברר כי המחתרת הייתה למעשה חלק ממבצע הונאה של הסובייטים. ריילי חצה את הגבול, נעצר והוצא להורג. מי שחשב שהוא המפעיל, בלע את הפיתיון.

ראש השב"כ לשעבר חצה אתמול גבול משלו. הוא יצא מעולם הביון אל עולם המשפט, ושני העולמות האלה דומים זה לזה יותר מכפי שנדמה. בשניהם, מי שמחזיק במידע צובר יתרון. בשניהם מנסים לגרום לצד השני לדבר ראשון, ושומרים את הקלפים צמודים לחזה עד הרגע האחרון. החוקר במרתפי השב"כ והפרקליט באולם פועלים לפי היגיון דומה. לכן המהלך של בר, שהוא מובן מבחינה ציבורית, מוזר מבחינה משפטית. איש שבנה את כל חייו המקצועיים על הכלל הזה הפר אותו בזירה שבה הוא חל באותה עוצמה בדיוק.

ליל 7 באוקטובר והחודשים שקדמו לו יעמדו במרכז כל חקירה עתידית של המחדל, בכל מסגרת שתיבחר: ועדת חקירה ממלכתית, ממשלתית, שוויונית או אחרת. במרכז החקירה יעמדו ארבע גרסאות של ארבעה אנשים מרכזיים: ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון יואב גלנט, הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר. בזירה כזו, מי שמניח ראשון את גרסתו על השולחן הופך למטרה עבור האחרים, ובמיוחד עבור מי שכבר מזמן הפך ליריבו - נתניהו. וכמו בהתרעה שבר עצמו מספר כי העביר לנתניהו חודשיים לפני הטבח, גם כאן, אף שאי אפשר לנקוב ביום ובשעה מדויקים, אפשר לומר בוודאות שזה יקרה. התשלום יגיע.

והוא יגיע משום שבר לא חסך בפרטים. כתב התביעה שלו אינו רק כתב האשמה נגד נתניהו, אלא גם עדות מפורטת וחשופה של התובע על עצמו. מעתה, כולם יוכלו להתכונן לחקירה על בסיס הגרסה שבר יצק בבטון. אם יימצאו מסמך או עדות שלא יתיישבו איתה, הבטון הזה עלול לקרוס עליו. זאת משום שבתביעות דיבה, הנתבע הוא שמקבל את המפה.

נתניהו קיבל את גרסתו המלאה של ראש השב"כ לליל 7 באוקטובר, על נספחיה, בלי שנדרש למסור אפילו שורה אחת מגרסתו שלו. אם יבחר לטעון לחסינות, וסביר שכך יעשה, התביעה עשויה להיעצר בשלב מוקדם יחסית. במצב כזה, המלכודת תיסגר בדיוק כמו אצל ריילי: מי שחשב שהוא מושך את יריבו למלכודת החקירה על אירועי אותו לילה מר ונמהר, עלול לגלות שהוא עצמו נלכד בה, בלי דרך חזרה.

אגב, הטעות הזו אינה חדשה לבוגרי השב"כ. רוני אלשיך, "השועל", הודה ש"אף אחד לא יכול היה לנחש שראש הממשלה לא יתפטר - ויבחר להילחם מתוך המערכת". הוא דיבר על הימים שלאחר הגשת כתב האישום, והדבר לא היה מובן. גם מי שאינו מכיר היטב את נתניהו יודע שהוא נמנה עם הנלחמים, במיוחד בעולם המשפט, שבו הוא יודע היטב לרתום את סדרי הדין לטובתו. ייתכן שאותה הערכת חסר חוזרת כאן, ואז מה שקרה במשפטו הפלילי של נתניהו, שבו הנאשם הפך את עצמו למאשים ואת החוקרים לנחקרים, עשוי לקרות גם כאן.

אין פירוש הדבר שבר טועה בעובדות שהוא מציג. ייתכן שזו באמת הדרך היחידה שנותרה לו להגן על שמו מול עלילות הדם השפלות שהוא מואשם בהן. ייתכן גם שהרווח הציבורי, אם יש כזה, שבועיים לפני הבחירות, שווה בעיניו את המחיר המשפטי. אבל ניהול סיכונים מקצועי לעולם אינו נמדד בהווה, אלא בעתיד.

בכתב התביעה מודה בר כי בליל שבעה באוקטובר ניהול הסיכונים שלו היה כושל. היו סימנים, הייתה התרעה, אך הסיכון הוערך בחסר. השאלה היא אם אתמול הוא לא חזר על אותו כשל בהערכת הסיכון, הפעם בעניינו שלו. ימים יגידו.