שר הביטחון נופל למלכודת הנקמה - הלוחמים ישלמו את המחיר

ארבעת אלפים. זה המספר ששר הביטחון ישראל כ"ץ הציג ביום הזיכרון הממלכתי לשבעה באוקטובר. 4,000 מתוך 6,000 המחבלים שחצו את הגדר ביום הנורא ההוא כבר חוסלו, התגאה. לגבי 2,000 הנותרים הבהיר שההוראה של ראש הממשלה ושלו היא "לרדוף ולחסל את כולם ללא מגבלה ובכל מצב, מהבכירים ועד הזוטרים". וכדי שאיש לא יטעה בשאלה למה, הוסיף: "זה ציווי הנרצחים והנופלים".

ההישג המדהים שייך ללוחמים. המילים שייכות לפוליטיקאים. וכמו פעמים רבות, המילים עלולות לעלות ביוקר רב יותר מן המעשים. את מחירן לא ישלמו רק שר הביטחון וראש הממשלה, אלא ישראל כולה, ואיתה ממשיכי דרכם של הנופלים: הלוחמים והמפקדים שיוציאו לפועל את ההוראה ה"חדה והברורה". יום אחד, בנמל תעופה זר או מול חוקר בהאג, הם יגלו שהפקודה שקיבלו נוסחה בשפה שהדין אינו מגן עליה. השר דיבר בשם המתים, והחיים יצטרכו להשיב במקומו.

בקלות אפשר היה לנסח זאת אחרת. חמאס עדיין קיים, מוכה אך לא מובס, ואנשיו הם פצצות מתקתקות. מחבלי הנוח'בה שעדיין חיים הם סכנה ברורה וממשית, בעזה ובכל מקום אחר בעולם. לכן חיסולם אינו נקמה אלא מניעה. בידי כ"ץ מונחת הצדקה מלאה, מוסרית, ביטחונית ומשפטית, והוא מעדיף עליה את השפה היחידה שמחלישה אותה.

גם לנקמה יש גבולות

ישראל כבר עמדה בעבר פעמים רבות בפני הדילמה הזאת. אחרי טבח הספורטאים במינכן הטילה ראש הממשלה גולדה מאיר על המוסד לחסל את ראשי ארגון "ספטמבר השחור". כל חיסול אושר בנפרד בוועדת שרים מצומצמת, "ועדה X". לפי צבי זמיר, ראש המוסד, אמת המידה לא הייתה המעורבות במינכן אלא היכולת לבצע את הפיגוע הבא. "לא עסקנו בעבר, אלא התרכזנו בצפוי", אמר.

וכשמבצע 'זעם האל' חרג מגבולו, הוא נעצר. ביולי 1973, בעיירה הנורווגית לילהאמר, הרגו סוכני המוסד מלצר מרוקאי בשם אחמד בושיקי, משום שסברו בטעות שהוא עלי חסן סלאמה, מראשי "ספטמבר השחור". גולדה הורתה לעצור מיד את המרדף באירופה. את סלאמה השיגה ישראל רק אחרי יותר מחמש שנים. גם המבצע הקרוב ביותר לנקמה בתולדות המדינה ידע מה שמו, מה גבולו ומה מחיר הטעות.

זה לא היה חריג. בג"ץ הסיכולים הממוקדים התיר לחסל מחבלים, אבל בתנאים. מותר לעשות זאת רק כל עוד המחבל הוא חלק ממערך הטרור, ואסור לעשות זאת כאשר אפשר לעצור אותו, לחקור אותו ולהעמידו לדין. ההיתר כולו נשען על הסכנה הצפויה. מי שמחסל "ללא מגבלה ובכל מצב", בשם חוב לעבר או בשם ציווי שהוא מייחס לנופלים ולנרצחים, שומט את הקרקע מתחת להיתר עצמו. תחילה מול המראה, בביתו שלו. אחר כך מול אלוהיו, ששמר את הנקמה לעצמו בלבד: "לי נקם ושלם". ולבסוף מול בתי המשפט, בארץ ובעולם.

ההישג המדהים שייך ללוחמים. המילים שייכות לפוליטיקאים. יום אחד, בנמל תעופה זר או מול חוקר בהאג, הלוחמים והמפקדים עלולים לגלות שהפקודה שקיבלו נוסחה בשפה שהדין אינו מגן עליה.

והעולם מקשיב. בינואר 2024, כשבית הדין הבינלאומי בהאג הוציא צווי ביניים נגד ישראל, הוא בחר לצטט בין השאר את שר האנרגיה דאז, ישראל כ"ץ, שאיים בהרעבה: "שום דבר לא יעבור – לא טיפת מים". כמעט שלוש שנים אחר כך, הפעם כשר הביטחון, מספק אותו כ"ץ ציטוט נוסף. התובעים בהאג לא יצטרכו לחפש כוונה. היא תגיע אליהם בהודעה לעיתונות. לשם מה?

"ציווי הנרצחים והנופלים", אמר כ"ץ, ביום שנועד לזכור אותם. אבל המתים אינם מצווים. החיים הם שמדברים בשמם, וכל מילה היא בחירה. שר הביטחון בחר במילים הלא נכונות, ביום הלא נכון. חבל. הנופלים מסרו משימה, הלוחמים ממשיכים לשאת אותה, והם ראויים למנהיגות שחושבת לפני שהיא מדברת. בייחוד כשהיא משאירה להם לשלם את החשבון.