העמדה של היועמ"שית מסוכנת יותר מהמאמר של אבו שחאדה

יש טקסטים שהקיבה קוראת לפני העיניים. המאמר שפרסם ח"כ סאמי אבו שחאדה ב-8 באוקטובר 2023 הוא כזה. יממה אחרי הטבח, כשגופות עדיין מפוזרות בשטח ורבבות ישראלים מנסים לברר מה עלה בגורל יקיריהם, ישב יו"ר מפלגה בפרלמנט הישראלי, מדד את הזוועות בסרגל של הישגים - ובכך בחר צד בשעה שבה צריך היה לבחור באנושיות. הבחילה המוצדקת אינה חולפת גם כשאבו-שחאדה אומר היום שלא היה צריך לכתוב את הדברים. אלא שהקיבה אינה ערכאה שיפוטית ובחילה אינה עילת פסילה.

אולי להפך. זכויות יסוד לא נועדו עבור אנשים שקל לנו לבלוע. בשבילם יש חיבה. המחויבות לזכות נבחנת רק כשהיא מבקשת לשרת את מי שמעורר בנו קבס. הזכות לבחור ולהיבחר (שתלויות זו בזו) חשובה מפני שהיא התנאי שבלעדיו אין קיום לדמוקרטיה. בלעדיה אין משמעות לחופש הביטוי ולזכויות יסוד רבות. לכן בית המשפט העליון ביצר לאורך השנים חומה גבוהה סביב שלוש עילות הפסילה שבחוק יסוד: הכנסת. הוא קבע בצדק שהן יפורשו בצמצום, יופעלו רק במקרים קיצוניים ביותר, ודרש מסה קריטית של ראיות.

כשמניחים את מאמרו של אבו שחאדה על הסרגל הזה, הוא לא מתגלה כדפוס קבוע שחוזר על עצמו. ניתן לפרשו כהערכה פוליטית ומוסרית מעוותת ולא רק כקריאה למעשה, ואין לצידו די ראיות. ובין מאמר מעורר פלצות לבין "מטרה דומיננטית" של תמיכה בטרור, משתרע כל המרחק שבין הפוליטיקה של הבטן לבין המשפט.

היועצת המשפטית לממשלה ידעה זאת. חוות דעתה הראשונה, שהוגשה לוועדת הבחירות, נוסחה כהכנה למסקנה זו: היא הפנתה לאמות המידה של הפסיקה וקראה "לשקול בכובד ראש". אלא שהשורה התחתונה הברורה נתקעה לה בגרון. בתחום שבו ספק פירושו אי-פסילה, היעדר "כן" נחרץ מתורגם רק ל"לא" מוחלט. היא נמנעה מכך.

זה מלמד שהפעם הבעיה לא הייתה, כתמיד, חוסר מקצוענותה או הפוליטיזציה שמאפיינת את החלטותיה, אלא חוסר האומץ שלה לעמוד מול הציבור, שכלל הפעם גם את חסידיה (מצביעי מפלגת הדמוקרטים). משהבינה שזה מה שהשולחן מזמין, היועמ"שית העדיפה לא להחזיר את הצלחת למטבח, למרות שידעה היטב שזה מעשה פיגולים משפטי.

כשמתרגלים לבשל הלכות - המטבח כולו מתקלקל

בעמדה שהגישה היום (שלישי) לעליון היא כבר עשתה צעד נוסף, ומשורה תחתונה חסרת מסקנה - עברה לתמיכה מוחלטת בפסילה. זאת אף שדבר לא השתנה בשבוע שחלף. וכך, אף שקבעה שהמאמר אינו תואם את "המתכונת המוכרת לפסילה", היא מבקשת מהעליון לפסול את המועמדות בכל זאת (כלומר לשנות את ההלכה), וזאת משום שהמאמר פורסם "בנסיבות קיצוניות ובעיתוי שאין חמור ממנו". הנסיבות והעיתוי אכן מחמירים את תחושת הגועל, אבל הם עדיין לא הופכים טקסט אחד לדפוס ולא משנים את מסת הראיות. עצוב. זה מה שקורה כשמתרגלים לבשל הלכות משפטיות לפי טעם הסועדים: המטבח כולו מתקלקל.

עתה המנה מונחת על שולחן העליון, והשאלה היא אם תהיה לשופטיו קיבה חזקה לעמוד מול דרישת הציבור לקבל את לטרת הבשר שלו. דרישה שתתעצם בהנחה שהעליון יבטל את שאר פסילות המפלגות הערביות. מאחר שמאז פרישת הנשיאה אסתר חיות מרבית שופטי העליון אינם מגלים אומץ מול הבייס שלהם (הזהה לזה של היועמ"שית) ואינם נצמדים לכללי המשפט, צפוי שדעת הרוב הסופית תאשר את הפסילה אף היא. וזה מסוכן. מאוד.

בניגוד להפיכת עילת הסבירות הזניחה לאבן הראשה של הדמוקרטיה בימי הרפורמה, הזכות להשתתף במעשה השלטוני היא באמת כזו. יכולת השופטים לעכל את שההמונים מיהרו לירוק נבחנת כאן בסוגיה הכי חשובה מבחינה דמוקרטית. על השופטים לזכור שמשפט שנולד מבחילה אינו נשאר רק אצל מי שעורר אותה. הקיבה הלאומית שמסרבת לעכל היום את אבו שחאדה תדרוש מחר להוציא מהתפריט את השנואים הבאים בתור, ורשימה זו רק תלך ותתארך.

אסור שזה יקרה. הקיבה רשאית להתהפך. במקרה הזה היא אף חייבת. המשפט לא.