"מלחמת חפירות" בבית המשפט: כך מנסה אחותו של הנייה למוטט את התיק נגדה

לנאשמים במשפט פוליטי יש שתי דרכים להפילו. אפשר לצור עליו מבחוץ, בגלוי, ולהכריז שאין מכירים בסמכותו. ואפשר לחפור מתחתיו, בשקט, בזמן שממשיכים לחייך אל השומרים בשער.

מרבית המנהיגים הפלסטינים שהועמדו לדין בישראל בחרו בעבר בדרך הראשונה: הם הכריזו שאינם מכירים בלגיטימיות "בית המשפט של הכיבוש", וניסו להפוך את ספסל הנאשמים לבמת תעמולה פוליטית נגד המדינה. מערכת המשפט, בתגובה, הגיעה להכרעה מהירה על בסיס הראיות, וקטעה את ניסיונות הניצול הפוליטי.

הדרמה שהתחוללה לאחרונה בבית משפט השלום בבאר שבע - כשסבאח עבד אל־סלאם הנייה, אחותו של רב המרצחים איסמעיל הנייה, עלתה לדוכן העדים - מלמדת על בחירה בשיטה השנייה, המתוחכמת בהרבה. הנייה נכנסת למשפט הישראלי בחיוך, ומנצלת את הכלים הדיוניים שהוא מעמיד לרשותה כדי למוטט אותו מבפנים.

לא התייצבו לדיון

נזכיר: כתב האישום, שהוגש נגדה באפריל 2024, עוסק בשורת הודעות הסתה והזדהות עם ארגון טרור ששלחה החל מ־7 באוקטובר לעשרות אנשים, לרבות אחיה (גם באמצעות קבוצת הווטסאפ המשפחתית בעלת השם החביב "פרחי הנייה").

מרגע שהחל ההליך הפלילי נפתחה מלחמת החפירות. רטוריקת ה"אלוהים, תן להם להיות עסוקים בגופות שלהם, קח אותם, ואל תשאיר אף אחד" הוחלפה בלשון הזכויות, ובמשך חודשים ארוכים התאפיין ניהול המשפט בשלל תרגילי דחייה ומשיכת זמן - מלחמת התשה דיונית לכל דבר. השיא נרשם בשבוע שעבר כשהסנגורים, בהפגנת זלזול מחוצפת, פשוט לא התייצבו לדיון ושלחו מתמחה צעיר שיודיע לשופטת על כך. 

כשהדיון סוף־סוף התקיים, מופע האבסורד נמשך. פתאום נטען שהנייה אנאלפביתית, ולכן לא יכלה לבצע את הנטען באישומים. כשעומתה עם ההתכתבות הרציפה והאינטנסיבית בינה לבין אחיה, התעקשה שזו לא היא, אלא "כנראה" אחד מבני המשפחה הרבים שגרים איתה (טקטיקה שנועדה למנוע הרשעה של איש).

בצדק הפטיר התובע כי לפי קצב ההתכתבויות נראה שבכל רגע נתון עמדה לרשותה "קלדנית תורנית" מטעם החמולה. בהמשך העלתה הנייה סברה שאולי נכדה בן השנתיים הוא ששלח את ההודעות. משמח לגלות שדווקא ביישובים הבדואיים בנגב מערכת החינוך כה משגשגת עד שפעוטות כותבים וקוראים בגיל כזה.

לאחר מכן ההגנה הציגה עט אלקטרוני שכביכול "קורא" לה בקול את הקוראן, וזאת כפתרון טכנולוגי שאמור להסביר כיצד האנאלפביתיות שלה אינה פוגעת בבקיאותה הדתית.

אלא שעל הדוכן התקשתה הנייה להפעיל את העט על ספר שהוגש לה. מתברר שלא רק שאינה יודעת לקרוא, היא גם לא מצליחה לקרוא את הוראות ההפעלה של הכלי שנועד להוכיח זאת.

השיטה התבטאה גם בעדות כלתה. במשטרה העידה האחרונה שחמותה כותבת לה חזרה "עם שגיאות" או משיבה בהקלטות קוליות - כלומר, יודעת לקרוא ולתקשר. אך על דוכן העדים לקתה הכלה ב"בעיות שכחה" פתאומיות שלטענתה בגינן היא נוטלת כדורים וטענה שאינה יודעת איך חמותה מתפעלת את הטלפון. בצדק תהתה השופטת שוש שטרית: "את מכירה אותה שלושים שנה, איך את לא יודעת?".

מטרה זהה, כלים שונים

זו האסטרטגיה המשפטית של הנייה. ממש כמו אחיה, שחפר מנהרות מתחת לעזה בשקט ובתחכום, היא חופרת מנהרות מתחת לתיק שהוגש נגדה. המטרה זהה: פגיעה בישראל. ההבדל היחיד הוא בכלים. הוא חפר בבטון ובברזל והיא בזכויות דיוניות, משיכות זמן ומשחקי עדים.

הלקח לכן ברור: מנהרה שלא עוצרים בזמן - סופה לקרוס על מי שהניח לה להיחפר. על בית המשפט לקצר את ההליך, לחסום כל טיעון אבסורדי שנועד רק למשוך זמן, ולהגיע להכרעה מהירה.

בכל מקום בעולם שבו נאשם פוליטי ניסה להפוך את משפטו לקרקס תעמולה נגד מעמידו לדין הבמה נלקחה ממנו. זה מה שדרוש גם כאן. אין כל סיבה לאפשר להנייה להמשיך בהצגה על חשבון הצדק הישראלי.