כמעט שעתיים נמשכה אתמול השיחה של שר החוץ, יאיר לפיד, ומנכ"ל משרדו, אלון אושפיז, עם הכתבים המדיניים. השניים חזרו על האזהרה שב־2022 הקהילה הבינלאומית תוקיע את ישראל כמדינת אפרטהייד. הם רק לא סיפקו נימוקים או נתונים שיסבירו מדוע, לדעתם, דווקא בשנה הזו הסכנה הזו לפתע ברורה ומיידית.
אחרי הכל, מסעות ההשחרה ושלילת הלגיטימציה נגד ישראל נמשכים כבר שני עשורים. בשנים הקשות ביותר של עימותי אובאמה־נתניהו, ישראל צלחה אותם. כיום, הממשלה נהנית מחיבוק של המערב, ואדרבה, לפיד עצמו מתגאה בתנופה המדינית שלדבריו חולל ובקשרים שלטענתו שיקם. אם הכל כל כך טוב, כיצד הוא מאיים בתרחיש הכי שחור שאפשר להעלות על הדעת?! משהו כאן לא מתיישב.
אבל גם אם נניח לרגע שהאזהרה במקומה ושהסכנה אכן מוחשית, יש שתי פעולות מתבקשות ששר החוץ יכול לעשות כדי לבלום אותה. ראשית, עליו לפנות למדינות אירופה, ולדרוש את הפסקת המימון. שכן קמפיין "ישראל מדינת אפרטהייד" לא נולד מהאוויר. האיחוד האירופי ומדינות אירופה מממנים אותו ביד רחבה בארץ ובחו"ל. בלי הכסף, הוא לא היה קורה. במקום לרדוף אחרי הלהבות, נכון יותר לסגור את ברז הנפט. כך "השקר הנאלח", כלשון לפיד, יתייבש מאליו.
שנית, לפיד שוגה קשות בהעלאת הנושא לראש הכותרות. עצם הדיבור הפומבי משחק לידי המשחירים. הפלשתינים בשפל שלא היה כמותו. לאיש כמעט לא אכפת מהם. טעות גדולה לחשוב ששיח עם אבו מאזן ימתן במשהו את הסכנה. החיטוט בפצע הפלשתיני רק יעצים את הדה־לגיטימציה. הסכמי אברהם, שלפיד בצדק משתוקק להמשיך, הם הוכחה אמפירית שאין צורך במגעים עם הפלשתינים כדי לשדרג את מעמד ישראל בעולם. ההפך הוא הנכון.
לפלשתינים גם אין רלוונטיות לקמפיין האפרטהייד. הטיעון בכלל מתייחס לנעשה בתוך תחומי ישראל הקטנה, במגזר הערבי, בערים המעורבות ובכל השטח "שבין הים לירדן", כפי שנאמר בפרסומים של השמאל הקיצוני.
שיחות עם אבו מאזן לא מנעו ולא ימנעו את הדו"ח הבא של HRW על רמלה או לוד. מוטב אפוא לבדוק מחדש אם יש בכלל בעיה, וגם אם כן, לתת לה מענה עדכני ולא תשובות שאבד עליהן הכלח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו