היום, לאחר מספר חודשי אוויר חם הנושא עמו שמועות, פרשנויות וחלקי הדלפות, נהיה עדים ליריית הפתיחה של המשא ומתן הרשמי בין ממשל ביידן לבין המשטר האיראני בסוגיית הגרעין. הצדדים ייפגשו בווינה ויקיימו מו"מ עקיף בתיווך אירופי כדי להגיע להבנות כיצד לצאת מהפלונטר שנוצר. לאחר שממשל טראמפ הוביל בזמנו את פרישת ארה"ב מההסכם שחתם ממשל אובמה מול האיראנים ב-2015, ממשל ביידן מנסה למצוא פתרון להתקדמות האיראנית הפרועה לעבר פצצת גרעין.
הדרך לעשות זאת מבחינת שני הצדדים ברורה וידועה מראש – איראן מתבצרת בדרישתה לחזור לאותו הסכם במלואו "מבלי לשנות בו מילה", דרישה שלדברי שר החוץ זריף "איננה פתוחה למו"מ". דרישה זו באופן עקרוני מקובלת על הנשיא ביידן שהבטיח בקמפיין הבחירות לחזור להסכם, וזו גם העמדה הרשמית של הממשל ערב השיחות: "אנו מכוונים להסכים על מפת דרכים לקראת חזרה מלאה להסכם של שני הצדדים", כדברי רוברט מאלי, השליח המיוחד של ארה"ב לאיראן.
אך דווקא מכיוון שהתוצאה ברורה, שרטוט אותה מפת דרכים לא יהיה מלאכה פשוטה כלל. האיראנים הבינו שממשל ביידן מעוניין לקנות את הסחורה בכל מחיר – ועכשיו נותר להם רק להעלות אותו. ואכן, המחיר מזנק לשמיים: האיראנים דורשים למשל שארה"ב תסיר את הסנקציות שהטילה קודם לחזרה למחוייבויותיהם במסגרת ההסכם. ממשל ביידן, כצפוי כבר מתגמש ומציע פשרות להסרת סנקציות הדרגתית. חשוב מכך - העמדה האמריקאית העקרונית הוותיקה, שיש להשיג הסכם משופר הכולל פיקוח הדוק יותר ומגבלות על תכנית הטילים, לא נשמעת כעת כלל.
בינתיים, המשטר האיראני נהנה מתדמית הקורבן המטופחת על ידי זרמים פרוגרסיביים בארה"ב ובעולם, ורוכב על גל המשטמה כלפי מורשת טראמפ כדי להציג עצמו כמשטר ששואף תמיד לפתור חילוקי דעות באמצעות דיפלומטיה. המחשבה הנפוצה בקרב חוגים אלו היא שלו רק נגלגל לאחור את צעדיו התוקפניים של טראמפ מול איראן – נחזור לעדנה הבטוחה של ההסכם מ-2015 שהבטיח לנו איראן שלווה, הסוחרת עם אומות העולם ושתכנית הגרעין שלה נמצאת תחת פיקוח הדוק.
אלא שדבר לא יכול להיות רחוק יותר מהמציאות. כביכול, ההסכם הציע תרופה אמיתית – הפסקת פיתוח פצצת גרעין תמורת הסרת הסנקציות והלחץ הכלכלי; אך המציאות היא שזו הייתה תרופת פלצבו – מצג שווא עולמי. "מנגנון הפיקוח ההדוק ביותר שקם מעולם" התברר כמנגנון מחורר וחלקי ביותר, סעיפי ה"שקיעה" הבטיחו שתוקפו של ההסכם יפוג בהדרגה תוך 15 שנים וכך ייתן לאיראן צ'ק פתוח להגיע לארסנל גרעיני שלם, והשפה נוסחה באמנות מילולית שהשאירה חורים כה רבים שאפשרו למעשה לאיראנים את היכולת לעמוד בהסכם ולפתח פצצת גרעין בו בזמן.
זהו סידור נוח לכל הצדדים – ואין פלא ממשל ביידן מחזיר אותו לחיים. האמריקאים והאירופאים מרוויחים פוליטית דרך מצג שווא של הישג דיפלומטי, והאיראנים נהנים משחרור הלחץ הכלכלי תוך פריצה לגרעין בסתר. סידור נוח לכולם - מלבד כמובן אלו שאיראן מאיימת עליהם ישירות, כלומר: ישראל ומדינות האיזור. אלה כבר הבהירו שלא יאפשרו לאיראן להתגנב אל המועדון הגרעיני מתחת לרדאר, מה שרבים בעולם לא מעוניינים לראות.
ממשל טראמפ התחיל בתהליך חשוב של אסטרטגיית מקסימום לחץ, וזו באמת הדרך היחידה לרסן משטר פונדמנטליסטי ורצחני כמו המשטר האיראני. הרמטכ"ל אביב כוכבי כינה זאת "איום אמין": להניח אקדח על השולחן ולגרום לאיראנים להבין שעומדת בפניהם בחירה פשוטה בין פיתוח גרעין לבין שימור המשטר. דרך הרתעה צבאית אמינה, כפי שקרה בעת חיסול מפקד כוח קדס קאסם סולימאני וראש תכנית הגרעין מחמד פח'רי-זאדה, וכפי שישראל אוכפת בשטח סוריה ובמרחב כולו; דרך חימוש מדינות האיזור כמו איחוד האמירויות; ודרך הבהרה אמריקאית חד-משמעית שלאיראן לא כדאי לנסות את וושינגטון – תתגבש האפשרות הכי פחות גרועה במשחק השחמט המדיני הזה.
האמת הקשה היא שאיום אמין והרתעה יציבה הם הדרך היחידה להתמודד עם השאיפות הרצחניות של המשטר האיראני, ולא העלמת עין, מצגי שווא ופייסנות. ההסכם הקודם נחתם גם הוא תחת מנוף הלחץ הכלכלי של הסנקציות, ואין סיבה לחשוב שהפעם הוא יוביל לתוצאה שונה. גם הסכם משופר יהיה חייב לכלול פיקוח הדוק יותר בכל זמן ומקום, מנגנון אמין של חזרה מיידית לסנקציות במקרה של הפרות ("snapback"), ביטול סעיפי "השקיעה" לפקיעת תוקף הדרגתית וסוגיית הטילים הבליסטיים בנוסף חידוש מיידי של אמברגו הנשק – אך גם הסכם משופר לא יוביל לתוצאה שונה ללא איום אמין.
על ישראל להמשיך להפעיל לחץ על האיראנים באמצעות מלחמת הצללים – חיסול מדענים, מתקפות סייבר ושיבושים אחרים – ולהפעיל לחץ דיפלומטי בוושינגטון ובבירות המערב עם המסר שהפעם אסור להתפתות לקנות שקט זמני ומלאכותי, ולטאטא את הבעיה האמיתית מתחת לשטיח. עבור ישראל זהו איננו משחק דיפלומטי או תחרות על יוקרה – זו הסכנה הקיומית מספר אחת לביטחון הלאומי.
המטרה איננה נייר הסכם הגרעין בכל מחיר – אלא מניעת איראן גרעינית בכל מחיר. המציאות ברורה, וכעת נותר רק אומץ מדיני במערב להישיר אליה מבט. כפי שאמר ניקולו מקיאוולי בחיבורו האלמותי "הנסיך": "מי שמרמה ימצא תמיד את מי שיניח שירמו אותו".
אור יששכר הוא חוקר ביטחון לאומי, וחבר בתנועת ה"ביטחוניסטים"
