מאחורי החיוכים: בנט חייב לשדר גם מעט קרירות בפגישה עם ביידן

כשנשיא ארה"ב ג'ו ביידן ורה"מ נפתלי בנט ייצאו מחויכים אל התקשורת מהחדר הסגלגל, רצוי מאוד - לטובתה של ישראל - שנשמע גם על חילוקי דעות בין השניים. על הבדלי השקפות ביניהם. עדיף שנראה גם פנים חמוצות וכתף קרה וניסוחים דיפלומטיים צוננים. מוטב ששני הג'נטלמנים האלה לא יסכימו בכל.

בעזרת ה"סרגל" הלכאורה מוזר הזה, נוכל להעריך נכוחה אם רה"מ בנט עמד על האינטרסים החיוניים של ישראל, או להפך - השתדל יתר על המידה לרצות את מארחו. אם אנשי המשלחות ייצאו אחרי הפגישה מחויכים מאוזן לאוזן, סביר שבנט נמנע מלומר את ה"לא" המתבקש, בנוגע להקפאת הבנייה בהתנחלויות והאטתה, ובנוגע להקמת מדינה פלשתינית, וגם בנוגע לבנייה בבירתנו, ירושלים. אם הכל ייראה טוב מדי, כנראה מאחורי הקלעים התרחש דבר מה פחות מוצלח וטוב בעבורנו.

צריך לקוות שבנט לא יירתע מלומר את דברו בנושאים שעקרוניים לישראל, ולא רק בסוגיה האיראנית. מהר מאוד יתברר אם ישראל מקפיאה בנייה או בונה - בהר חומה, בגבעת המטוס, בעטרות, בשמעון הצדיק, בסמוך למעלה אדומים, באריאל ובבנימין - למרות חילוקי הדעות עם ארה"ב והלחץ מוושינגטון.

במהרה נגלה אם האהבה הפומבית שביידן לבטח ירעיף על בנט היא חיבוק דוב. האם בנט הוא פְּלִיזֶר שמתרפס בפני ביידן? או שמא יממש את הבטחתו למדיניות שתהיה 10% יותר ימינה מהממשלה הקודמת? האם הוא מבין שלצד התיאום וההבנות, כאשר מדובר באינטרסים חיוניים בתחומי הביטחון, הריבונות וההתיישבות - אסור להירתע גם מחילוקי דעות ועמדות עצמאיות, אפילו אם אינם מתיישבים תמיד עם רצונותיה של הידידה הגדולה ארה"ב?

במילים אחרות: לצד המחמאות, הידידות ו"הברית בין שתי המדינות", טרמינולוגיה שבמפגשים מעין אלה הפכה לחלק מ"כללי הטקס" - לא יזיק לישראל אם בוושינגטון יתרשמו ש"הבחור החדש" מישראל יודע להיות גם "טראבל מייקר"; שהוא אינו נמצא אוטומטית בכיס של ביידן ושל ארה"ב; שצריך לעבוד קשה, להאזין לו ולהתחשב בעמדותיו כדי לרכוש את אמונו ואת שיתוף הפעולה שלו; שישראל של בנט אינה "מדינת גרורה" של ארה"ב; ושהתיאום עם ארה"ב אינו מעל לכל ואינו חזות הכל.

לכן כשהשניים ייצאו אל התקשורת, מומלץ לחפש גם את הסדקים והכעסים והאכזבות וחילוקי הדעות והעימות (רצוי המוגבל). במקרה כזה ניתן להיות רגועים מעט יותר. מתקפה מוגזמת של חיוכים, חיבוקים ומחמאות תהיה מקור לדאגה.