הרחק מעיני הציבור התחוללה לפני כחודשיים דרמה מדינית קטנה באו"ם. לבקשה אמריקנית־קנדית, ישראל הצטרפה לעצומה המגנה את סין בשל יחסה למיעוט האויגורי־מוסלמי. את הצעד הוביל שגריר ישראל באו"ם ובוושינגטון, גלעד ארדן. הוא עשה זאת גם בתגובה לכך שהסינים פעלו נגדנו באו"ם, בימי מבצע שומר החומות.
הסינים איימו לנקום - ובשבוע שעבר מימשו את האיום. הם ניסו להרחיב את המנדט של כוח יוניפי"ל באופן שיפגע בישראל. ארדן והמשלחת לאו"ם בלמו את המהלך. העימות כולו לימד שהרומן בין ירושלים לבייג'ין, שפרח באמצע העשור הקודם, ממשיך לדעוך.
בימים כתיקונם, איש לא היה מתרגש מקרבות קטנים באו"ם מול סין. ברור שישראל משתייכת לגוש המערבי, ואין לנו אמריקה אחרת. אבל הימים האלה אינם כתיקונם. גוש של אסלאם קיצוני השתלט על אזור נרחב באסיה ויוצר רצף מטורף שמתחיל באפגניסטן, עובר לאיראן וממנה לעיראק, לסוריה וללבנון. קשרי עבר בעצימות נמוכה קורמים עור וגידים לשיתוף פעולה מהיר בין הטאליבן לאייתוללות וגרורותיהם.
מי שנמצאת ברקע כדי להעניק תמיכה לשני אלה היא סין. היא כבר הביעה תמיכה בטאליבן והבטיחה לו שותפות כלכלית. עם איראן היא חתמה זה מכבר על הסכם השקעות בסך 400 מיליארד דולר. אבל בכך לא מסתיים העניין, כי לא רק באפגניסטן קרסה האסטרטגיה של ארה"ב - אלא גם מול איראן. שמונה חודשים אחרי שהנשיא ביידן נכנס לתפקידו, ההנחה הרווחת גם אצל אנשיו היא שקטנים הסיכויים לחתום על הסכם גרעין חדש עם איראן.
עוד קודם לנפילת אפגניסטן, איראן הציבה תנאים בלתי אפשריים. עכשיו, כשגם הטאליבן עומד לקנות מהם נפט, לחמינאי וראיסי יש עוד פחות תיאבון לשתות את "כוס התרעלה" שמגיש להם "השטן הגדול". בשורה התחתונה, לנגד עינינו התהווה רצף שחור, קנאי וטרוריסטי, עם גיבוי כלכלי ופוליטי של כוח עולמי עולה. נגדו ניצבת מעצמת־על מבולבלת במגמת נסיגה, שלא מצליחה להשיג את מטרותיה.
כשייכנס היום ראש הממשלה נפתלי בנט לחדר הסגלגל בפעם הראשונה, עליו להציג לנשיא ארה"ב את המפה המבהילה הזו. אין שום ספק שאנחנו בצד של אמריקה ונמשיך להיות. אבל כיוון שהמאבק בסין נמצא בראש סדר העדיפויות של מדיניות החוץ האמריקנית, לבנט יש הזדמנות להראות כיצד יעד בלימתה משתלב באינטרס של ישראל וארה"ב גם יחד, לעצור את איראן. בנט עושה צעד ראשון בכיוון, על פי גורם מדיני, משום שבכוונתו למנף את המבוי הסתום מול איראן לגישה אמריקנית חדשה כלפיה. אך מהלכים כאלה לא תמיד נעשים בנחמדות או בחיוכים, אלא בהבעת עמדות קשוחה ונחרצת. כך שבמקום להתבכיין על "הירושה הקשה שקיבלנו", מומלץ לבנט ללמוד מקודמו כיצד לרתום את אמריקה לפעולה.
בסופו של יום, המסר הישראלי צריך להיות חד וברור: מול האיום החדש, עצומות באו"ם פשוט לא יספיקו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו