טראמפ לא יהיה שם לנצח: אסור לישראל להמר רק על הרפובליקנים

בעוד ערפל סמיך של אי־ודאות עדיין אופף את עתידה של המערכת הפוליטית בישראל בעקבות הבחירות לכנסת ה־26, הרקיע הפוליטי האמריקני הולך ומתבהר לקראת בחירות האמצע לקונגרס, שיתקיימו מחר, 3 בנובמבר.

הסימנים לכך שגל כחול עומד להציף ככל הנראה את בית הנבחרים, ואולי אף את הסנאט, ולהעביר את השליטה בהם לידי המפלגה הדמוקרטית הולכים ומתרבים.

ביטוי מובהק למגמה זו ניתן למצוא במרוץ לסנאט בטקסס. מאז 1993, אז פרש מהסנאט הדמוקרטי האחרון מטעם המדינה, לויד בנטסן, הפכה טקסס למעוז רפובליקני מבוצר. אלא שכעת, בניגוד למגמה המושרשת, המועמד הדמוקרטי ג'יימס טלריקו נהנה מיתרון על פני יריבו הרפובליקני קן פקסטון, הזוכה לתמיכת הנשיא טראמפ. אמנם ההתמודדות בטקסס אינה משקפת בהכרח את הלכי הרוח ברחבי ארה"ב, בין היתר בשל אישיותו השנויה במחלוקת של פקסטון, אך היא מבטאת את התסכול בקרב מגזרים רחבים בציבור האמריקני. הדמוקרטים זקוקים לארבעה מושבים בלבד כדי להפוך לרוב בסנאט, והאווירה הפוליטית עשויה לסייע להם גם במעוזים רפובליקניים מסורתיים, ובהם טקסס ואלסקה, וגם במדינות כמו מיין, אייווה, ניו המפשייר ואוהיו.

המלחמה באיראן העבירה קולות

בבית הנבחרים התמונה ברורה עוד יותר, והאפשרות שהשליטה בו תעבור לידי הדמוקרטים קרובה לוודאות. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בהשלכות המלחמה הלא פופולרית נגד איראן על מחירי הדלק, שהאמירו וגררו גל התייקרויות במשק. לכך נוספה הביקורת על מדיניות המעצרים והגירושים ההמוניים של מהגרים בלתי חוקיים, שפגעה במועמדי טראמפ בעיקר בקרב מצביעים לטינו־אמריקנים ועצמאיים במדינות מתנדנדות. גם הקיצוץ בתוכניות הביטוח הרפואי, שפגע קשות גם במצביעים רפובליקנים מקרב מעמד הצווארון הכחול ב"רצועת החלודה", תרם להחלשת מועמדי המפלגה.

אם התחזיות יתממשו, ולו בבית הנבחרים בלבד, הקונגרס החדש, שיתכנס ב־3 בינואר 2027, צפוי להותיר את טראמפ קצוץ כנפיים ומחושק. הנשיא יוכל להמשיך להוביל מהלכים מדיניים וצבאיים באמצעות צווים נשיאותיים ותקנות מנהליות, אך ימצא את עצמו מול בית מחוקקים לעומתי. מדיניותו ופעולותיו יעמדו לבחינה מתמדת, ויכולתו לשלוט בתקציב הפדרלי, בחקיקה ובהקצאת הכספים תהיה מוגבלת.

לנוכח האפשרות שהמחנה הדמוקרטי יהפוך לכוח הדומיננטי בגבעת הקפיטול, לפחות בבית הנבחרים, על ממשלה שתקום בישראל לנהוג משנה זהירות ביחסיה עם בעלת בריתה האמריקנית. רובו הפרוגרסיבי של המחנה הדמוקרטי מפגין (וימשיך להפגין) יחס מסויג וביקורתי כלפי ישראל, ואילו מיעוטו הרדיקלי מבטא עוינות קיצונית כלפי עצם המפעל הציוני. עם זאת, המפלגה הדמוקרטית ונציגיה בקונגרס היו בעבר עוגן תמיכה מרכזי בישראל, גם בתקופות שבהן היחסים עם הממשלים האמריקניים היו מורכבים.

לכן, על ישראל לפעול לשיקום הקשרים עם הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית, שממנו התנתקה כמעט לחלוטין בהחלטתה להישען בלעדית על ממשלו התומך של טראמפ מאז כהונתו הראשונה. זאת מבלי להתכחש לפועלו חסר התקדים של הנשיא למען ישראל וביטחונה, אך מתוך הבנה שעליה להרחיב את מרחב התמרון המדיני שלה. לשם כך נדרש לגבש מתווה מדיני־אסטרטגי מקיף להסדר, שיוכל להתבסס על רוח תוכניותיו של טראמפ, אך גם לחרוג מהן. מתווה כזה עשוי לאפשר דיאלוג בונה עם הדמוקרטים, בין היתר באמצעות נכונות להתמודד בהדרגה עם הסוגיה הפלסטינית, מבלי לסכן אינטרסים ישראליים חיוניים.

ישראל תוכל להעביר ביקורת

מדיניות של "הקש על יותר מדלת אחת" צריכה להחליף את ההישענות הבלעדית על רצונו הטוב של הנשיא הנוכחי, שזמנו בבית הלבן הולך ומתקצר. היא אמורה להעניק לישראל מרחב עצמאות רחב יותר, גם לנוכח התלות האסימטרית בין ירושלים לוושינגטון. בין היתר, עליה לאפשר לישראל למתוח ביקורת תקיפה על הקשר המתהדק בין טראמפ לנשיא טורקיה ארדואן, שמיצב את עצמו כאויבה המושבע של ישראל, ואף לשקול היטב אם להצטרף באופן אוטומטי לכל מהלך צבאי אמריקני באיראן, שעלותו עלולה להיות גבוהה מתועלתו. אחרי הכל, הבחירות לכנסת כבר מאחורינו.

ימים יגידו אם מדיניות חדשה זאת תסייע לקדם מחדש את אחד מיעדי הליבה המסורתיים של המדיניות הישראלית בזירה האמריקנית: כינון רשת ביטחון דו־מפלגתית, אוהדת ותומכת, בגבעת הקפיטול.