תינוק בשם ליעם מצא את עצמו לאחרונה במרכזו של ויכוח פוליטי בישראל. הוא לא הצביע, לא נאם ולא הביע עמדה פוליטית. הוא פשוט הצטלם עם נפתלי בנט.
באוגוסט 2026 שלח הליכוד מכתב התראה לבנט ולמפלגתו בדרישה להסיר סרטון שבו ראש הממשלה לשעבר פוגש עוברי אורח ומחזיק את התינוק. לטענת הליכוד, ליעם הפך לחלק מרכזי מסרטון תעמולה, ולכן השימוש בו מפר לכאורה את חוק הבחירות. במפלגה אף איימו לפנות ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית אם הסרטון לא יוסר. חשוב להדגיש שזו טענת הליכוד, ולא קביעה משפטית שהסרטון אכן הפר את החוק.
אבל כל הסיפור הזה מעלה שאלה הרבה יותר מעניינת: למה בכלל פוליטיקאים כל כך אוהבים תינוקות?
התשובה מתחילה הרבה לפני אינסטגרם, סרטוני בחירות ואפילו מצלמות.
כבר בבריטניה של המאה ה-18 נדרשו מועמדים שרצו להיבחר לפרלמנט לרדת אל הרחוב ולשחק את המשחק הפוליטי של הקירבה לציבור. בחירות כללו ביקורים בפאבים, ארוחות, שתייה, לחיצות ידיים ושיחות עם אנשים שמועמד מהמעמד הגבוה בדרך כלל לא היה פוגש.
בתיאור מפורסם מבחירות וסטמינסטר של 1784 נאמר שמי שרצה להשיג קולות היה צריך להיות מוכן ללחוץ את ידה של מוכרת דגים, להסיר את הכובע בפני מוכרת צדפות ולהפגין קירבה גם כלפי השכבות הנמוכות ביותר. כלומר, הרבה לפני שמישהו המציא את המושג "עממיות", פוליטיקאים כבר הבינו את העיקרון: אל תיראה כמו אדם שיושב בארמון. תיראה כמו מישהו שאפשר לפגוש ברחוב.
ואז נכנס התינוק.
אחד הסיפורים המוקדמים והמפורסמים ביותר מגיע מארצות הברית. ב-1833, הנשיא אנדרו ג'קסון פגש במהלך מסע בניו ג'רזי אישה שהגישה לו את התינוק שלה. לפי הסיפור ההיסטורי, ג'קסון דווקא לא נישק אותו בעצמו, אלא מסר אותו לשר המלחמה ג'ון איטון כדי שיעשה את העבודה. האירוע הפך עם השנים לאחד המקורות המזוהים ביותר עם מסורת "נישוק התינוקות" בפוליטיקה האמריקאית, וממשיכיו של ג'קסון כבר אימצו את המנהג בהתלהבות רבה יותר.
מכאן נולדה אחת הקלישאות הגדולות של קמפיינים פוליטיים: המועמד עובר בקהל, לוחץ ידיים, מישהו מגיש לו תינוק, הוא מחייך למצלמה וכולם מרוצים.
אבל למה דווקא תינוק?
כאן הפסיכולוגיה מספקת תשובה מעניינת: האתולוג וחתן פרס נובל לפיזיולוגיה קונראד לורנץ (שחשוב לציין שכבר 80 שנה מתנהל ויכוח בקהילה המדעית בשאלה האם ניתן לייחס לעבודתו חשיבות לאור חברותו במפלגה הנאצית) טבע את המושג Baby Schema כדי לתאר מאפיינים כמו עיניים גדולות, פנים עגולים, מצח גבוה ואף ופה קטנים. מחקרים מאוחרים יותר מצאו שכאשר המאפיינים האלה בולטים יותר, אנשים נוטים לתפוס את התינוק כחמוד יותר וגם מדווחים על מוטיבציה חזקה יותר לטפל בו ולהגן עליו.
במילים אחרות, תינוק הוא כמעט מכונת חמידות ביולוגית. פוליטיקאי שמחזיק תינוק מציב את עצמו בתוך תמונה שמעוררת אצלנו באופן טבעי רוך, משפחתיות והגנה. אין מחקר שמוכיח שתמונה כזו לבדה תגרום לכם להצביע למישהו – אבל מבחינה תדמיתית, קל להבין למה הקמפיינים ממשיכים לחזור אליה. במקום עוד נאום, מתקבלת תמונה פשוטה: הנה אדם חייכן שמחזיק ילד קטן ומתוק.
בישראל החליט המחוקק בשלב מסוים שהחיבור הזה דורש גבול.
בשנת 2000 נוסף לחוק הבחירות סעיף שאוסר לשתף בתעמולת בחירות ילד שטרם מלאו לו 15. הרעיון הוא להגן על ילדים מפני שימוש פוליטי שהם אינם באמת יכולים להבין או להסכים לו. בהחלטה משפטית שעסקה בסעיף אף הוסבר כי מטרתו היא למנוע ניצול של ילדים למטרות פוליטיות או אחרות שאינן מקדמות את טובתם.
חשוב להדגיש: החוק לא אומר שאסור לפוליטיקאי להימצא באותו פריים עם ילד. יש בו חריג מפורש לצילום או להקלטה שבהם הילד מופיע במסגרת "פעילות שגרתית". כלומר, אם פוליטיקאי מסתובב בקניון, בשוק או ברחוב וילד נמצא שם באופן טבעי, עצם הצילום לא בהכרח הופך לעבירה. השאלה מתחילה להסתבך כאשר הילד כבר אינו רק חלק מהרקע, אלא הופך לחלק מהמסר הפוליטי.
זה בדיוק הוויכוח במקרה של בנט וליעם.
בנט הצטלם במהלך מפגש עם הציבור. הליכוד טען שהתינוק אינו סתם עובר אורח שנתפס במצלמה, אלא המרכיב הבולט בסרטון, ולכן מדובר בשימוש בו לצורכי תעמולה. מנגד, עצם העובדה שפוליטיקאי פוגש תינוק במהלך פעילות ציבורית אינה כשלעצמה הוכחה להפרת החוק. זאת בדיוק ההבחנה שהסעיף מנסה לעשות בין החיים עצמם לבין הפיכת ילד לאביזר בקמפיין.
ובכל זאת, יותר ממאתיים שנה אחרי אנדרו ג'קסון, הפוליטיקאים עדיין לא הצליחו להיגמל מתינוקות, ואילולא חוקים חדשים, שום דבר לא היה מונע מהם לנצל את התמימים ביותר בחברה לצרכי קמפיינים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו