״בזמן שאנחנו מתייצבים שוב ושוב, הממשלה דואגת שאחרים לא יגיעו"

יש אנשים שחיים במזרח התיכון ולא מבינים את הצורך לעמוד על משמר ארצם. הם פה, בינינו, ושוב ושוב הם חוסמים את הכבישים שלנו - ואת כל תקוותנו לעתיד נורמלי. ציבור הולך וגדל שממשיך להצהיר כי לא ייקח חלק בשמירה על הביטחון ועל החיים שלנו - ועבורנו זה איום קיומי.

בעוד פחות משבועיים יהיה עלינו להכריע: האם אנחנו מוכנים שהפוליטיקה הישראלית תישען על נציגיו של ציבור שלא מבין את המציאות ולא מחובר אליה, או שאנחנו מעדיפים לתקן.

שלוש שנים עברו מאז ההקפצה הראשונה, ב־7 באוקטובר. אבישי הרים טלפון למג"ד ושאל איפה להתייצב. הוא אכל מרק קובה בחום של שטחי הכינוס כי הסבתות באו להביא לו. הוא ישן עם החברים שלו באוטו במשך שבועות וסחב אפוד, נשק וציוד חובש. הבחירה במדים לאחר הטבח היתה מובנת מאליה, מאז היא נעשתה קשה הרבה יותר.

כשהייתי בהיריון בסיכון והוא עלה להגן על יישובי הצפון - לא התלבטנו. היה ברור שכל עוד האחים שלנו בצפון חיים בסכנה, זה נוגע גם לביתנו בירושלים. הגורלות שלנו כרוכים זה בזה, ואנחנו רוצים שכך יהיה. גם כשהייתי שלושה שבועות אחרי לידה, בימי מבצע הביפרים ורגע לפני חיסול נסראללה, לא היתה התלבטות: יש תמרון בלבנון וברור שהוא הולך. זו המדינה שלנו, וכשהיא קוראת - באים.

המסירות הזאת אמורה להיות הכוח הגדול ביותר של החברה הישראלית, אבל הממשלה הפכה אותה לנקודת החולשה שלנו. היא יודעת שנבוא, ולכן יכולה להמשיך לקרוא לנו בלי לתכנן איך המדינה תעמוד באתגריה. ועדת החוץ והביטחון גררה רגליים בגיוס החרדים ובמקביל אישרה את הארכת צווי 8. שוב אפשר לקרוא לאותם אנשים, ושוב אפשר לדחות החלטות שיאפשרו לאחרים לשאת באחריות.

אבישי שלי היה במילואים 40% מהזמן בשלוש השנים האלה. על כל שלושה ימים שהיה איתנו בבית, הוא היה יומיים איתכם, בצו. אבל 40% במילואים הם 100% מהחיים שלנו. גם כשהוא בבית הוא שומר על כושר קרבי באדיקות. השיחות שלי עם חברות זולגות בשגרה לדיבורים על תוקפם של גטים על־תנאי. הקריירות שלנו ירדו מהמסלול. ילדינו איבדו כמעט כל משענת יציבה.

השבוע סיימנו סבב של שלושה חודשים, שהתחיל עוד לפני שהילדים יצאו לחופש הגדול. הפעם הוא לא יצא להשיב חטופים או לתמרן בלבנון, אלא למשימות ביטחון שוטפות ולתורנויות מטבח בבסיס מוזנח.

באותם חודשים יצאה הממשלה לבליץ חקיקה - חוק יסוד: לימוד התורה וחוק הפטור ממעצר לעריקים חרדים. בזמן שנדרשו מאיתנו עוד שלושה חודשים, היא פעלה כדי להבטיח שאחרים יוכלו להמשיך לא להגיע.

אני מאמינה בממלכתיות, והיא חלק ממי שאנחנו. מתוך הדאגה אני מבקשת שיחשבו מעבר לצו הבא: על מי שיגנו על המדינה בעוד כמה שנים, על משפחותיהם, על יכולתם להתפרנס ועל הילדים שגדלים כאן.

בשלוש השנים האחרונות בחרנו בכם שוב ושוב. בבחירות הקרובות תעשו טובה - תבחרו בנו.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת "מנוע" וחברה בארגון נשות המילואימניקים "המתמרנות"