ההתראות שלא טופלו: נתניהו חייב לישראל תשובות, האמת סופה להתגלות

מה שקרה ב-7 באוקטובר, לפניו וגם אחריו, אינו עניינו הפרטי של בנימין נתניהו. הוא עניין שלנו. של כולנו. חובת הנאמנות המוחלטת של ראש הממשלה היא אלינו, האזרחים, ולמדינה. לא לעצמו, לא למקורביו, וגם לא למפלגתו. כבר שלוש שנים שהוא מפר את החובה הזאת.

>>06:29, שיחה עם המזכיר הצבאי: לשכת נתניהו טוענת - זה הלוז בבוקר 7.10<<

נתניהו חייב לישראל תשובות. ככל שהוא חומק, יש שיאמרו בורח, השאלות מתרבות, סימני השאלה גדלים והעשן הסמיך מתעבה. נתניהו טוען שהכל שקר, שרודפים אותו, שמוציאים את דיבתו ושופכים את דמו. אדרבא: שיתמודד. שיעמיד את עצמו לראיון עיתונאי אחד אמיתי.

שלא רק יאיים בתביעות דיבה, שיתבע באמת ויניח לאמת להתברר בבית המשפט. שיאפשר למי שהיו סביבתו ערב המלחמה ובמהלכה לדבר: ליועץ לביטחון לאומי צחי הנגבי; למזכיר הצבאי אבי גיל; לראש המוסד דדי ברנע. גם לאחרים. שיפתח הכל: פרוטוקולים, מסמכים, עדויות. לא באופן חלקי ומניפולטיבי כפי שעושה לשכתו, אלא באופן גורף.

בורח. כמו מאש

את כל זה צריכה היתה לעשות ועדת חקירה ממלכתית. נתניהו חומק - יש שיאמרו בורח - גם ממנה כמו מאש. בתחילת המלחמה הוא הבטיח להקים אותה כשהמלחמה תסתיים. זה גם מה שאמרו שריו ויועציו, וזה גם מה שהובהר לבג"ץ כדי לעכב ולמסמס ולדחות את העתירות שהוגשו בנושא. ואז התחילו לטפטף מסביבתו שוועדת חקירה ממלכתית תהיה מוטה, כי נשיא בית המשפט העליון ימנה אותה.

וכך עברו עוד חודשים, וגם ועדת חקירה חליפית לא הוקמה. עד כדי כך נתניהו לא מתעניין במה שהיה ובצורך ללמוד ולהפיק לקחים, שאפילו את תחקירי הצבא ושב"כ הוא לא קרא ולא קיים סביבם דיונים, כמתבקש.

אבל את המציאות אי אפשר לשנות. ומה שקרה קודם ל-7 באוקטובר, ומה נתניהו ידע וממה הוא הוזהר, יתברר במלואו. התמונה המצטיירת מפחידה בחומרתה כבר עתה: ארבעה מכתבי אזהרה של ראש חטיבת המחקר לשעבר באמ"ן, עמית סער; התרעה למלחמה שמסר ראש שב"כ דאז רונן בר; ההתייצבות בכנסת של ראשי אגפי המבצעים והמודיעין לשעבר, עודד בסיוק ואהרון חליוה, מבלי ששרי הקבינט יסכימו להיפגש איתם ולשמוע כמה המציאות הביטחונית מדאיגה; סירוב מתמיד לכנס את הקבינט, למרות דרישה של שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, כדי לדון באיומים; ההתרעה שמסרו המצרים, וההתרעה שמסרו האמירתים וההתרעה שהעבירו בכירי פת"ח; ויש עוד.

כישלון קולוסאלי

כל אלה מצטברים לכדי יער עבות, שכולו מתנקז אל נתניהו אישית. נכון, מערכת הביטחון כשלה באופן קולוסאלי, מודיעינית ומבצעית, וגם תמכה בקונספציה. אבל ראשיה קיבלו על עצמם אחריות והלכו הביתה כולם. היחיד שנותר על כסאו, בלי אחריות, הוא האיש שאליו התנקז הכל וממנו נבע הכל. כולל מזוודות הכסף, כולל ההנחיות לשקט בעזה, כולל סירוב מתמיד לחסל את בכירי חמאס.

נתניהו בחר להסתכל על החיים במשקפיים ורודים, שבהן התהדר בחופשה האחרונה שקיים בצפון, לפני האסון, בתמונה שמנציחה את עיוורונו. את המציאות עצמה הוא לא רצה לראות. מבחינתו ראשי מערכת הביטחון היו יריבים, ומי שצידדו במחאה נגדו בשנת המהפכה המשפטית. לו עבד איתם, לו הקשיב להם באמת, אפשר שהיה מצמצם את מרחב הטעות. לו היה רק מורה להם להעמיק בהתרעות שהתקבלו, לחפור שוב במודיעין, להציג לו הערכות מנוגדות שיאתגרו את הקונספציה – ייתכן שהאסון היה נמנע.

אבל נתניהו לא רצה לדעת, כי הוא היה (ועודנו) משוכנע שהוא יודע טוב מכולם. זה היה נכון אז, וזה נכון גם היום - אחרי 7 באוקטובר. המחדל המדיני של השנים האחרונות רשום על שמו. גם המחדל ההסברתי. היו שאמרו לו, אבל הוא סירב לשמוע, להפנים, ליישם.

חייבים לו תשובות?

והוא היה (ועודנו) משוכנע שלא הוא שחייב למדינה תשובות, זאת המדינה שחייבת לו תשובות. לו חשב אחרת, לו הבין באמת את משמעות תפקיד ראש הממשלה כפי שהבינו אותו בן-גוריון ובגין ושרון, היה מתפטר אחרי 7 באוקטובר, בגלל אחריותו שהיא גורפת. בגלל כישלונו. לו רצה באמת, היה מקים ועדת חקירה, דורש לקחים מהירים, ומטמיע אותם כדי למנוע אסון נוסף.

לו רצה באמת לנקות את המערכות, לא היה מעסיק סביבו יועצים שקיבלו תשלום מקטאר בזמן המלחמה. לו בחר באמת, לא היה מאפשר למקורביו להפיץ בקביעות תיאוריות שקר על בגידה-מבית. נתניהו לא עשה את כל אלה כי הוא מפחד. הוא יודע היטב שוועדת חקירה תקבע שהתרשל בתפקידו התרשלות קשה, על גבול הפלילית. אבל הוא יודע עוד משהו, שמדיר שינה מעיניו: האמת סופה להתגלות. במוקדם או במאוחר, הכל יתברר. למען מדינת ישראל ואזרחיה, ולמען אלה ששילמו בחייהם במלחמה, כדאי שזה יקרה במוקדם. ולו כדי למנוע את הקורבנות הבאים.