ישראל לא באמת רוצה אחדות - וזו ההוכחה | עמית סגל

״צריך לדעת לוותר״, אנחנו משננים לילדים כל הזמן. האם אנחנו גם נותנים דוגמא אישית תמיד? לא בטוח. יש פער בין מה שאנחנו אוהבים להגיד על עצמנו ובין המציאות. כך גם באשר לאופנת בחירות 2026 – אחדות. או בלשונו של נתניהו במוצאי שבת: ״ממשלה לאומית רחבה״.

רוב בעלי הדעה (43-30%) ורוב גדול עוד יותר בקרב היהודים (47-26%) תומכים בהקמת ממשלה כוז אחרי הבחירות. בקואליציה יש תמיכה רחבה מאוד (61-13%) ובאופוזיציה התנגדות (48-33%), מן הסתם בגלל שנתניהו עצמו אמר זאת.

אבל זוהי תמיכה תיאורטית. כאשר יורדים לפרטים של הויתורים הכואבים שיידרשו מכל מחנה לצורך הקמת ממשלה כזו, הנכונות להקמת הממשלה יורדת. מקרב מצביעי הימין, 30% מוכנים להסתפק ברפורמה חלקית בלבד, 22% בפינוי מאחזים אבל שיעור המתנגדים לכל ויתור מוכפל. רוצה לומר: ממשלה לאומית רחבה שבה איזנקוט או ליברמן או בנט לא רק שלא יושבים בכיסא הנהג, אלא הם הגלגל הרזרבי בתא המטען.

באופוזיציה התמונה דומה: 21% מוכנים להסתפק בגיוס חלקי של חרדים, 22% בועדת חקירה ממשלתית לטבח שבעה באוקטובר, ו-46% לא מוכנים לכל ויתור. שם הפנטזיה היא על ממשלת אחדות עם הצד השני (אבל בלי החרדים כי הם משתמטים, סמוטריץ׳ ובן גביר כי הם משיחיים וביבי – כי הוא ביבי).

זהו גם המבחן הגדול בפני כל רסיסי המפלגות והפוליטיקאים מתחתית ליגת העל שמנסים כעת להתחבר איכשהו ולעבור את אחוז החסימה בזכות מפלגה שתכפה בדיוק את זה, ממשלה לאומית רחבה. אולי זו הסיבה שכל שוחרי האחדות לא הצליחו בינתיים להתאחד אפילו בינם לבין עצמם.

-