מ״מר ביטחון״ למנהיג שנכנע לטרור שוב ושוב

בנימין נתניהו פירסם שורה של ספרים על המלחמה בטרור. הראשון שבהם נכתב עוד כשהיה שגריר באו"ם ב-1987, תחת השם "כיצד יכול המערב לנצח".הרעיונות והראיונות הנחושים ששיווק נתניהו הקנו לו מעמד של גורו עולמי לביטחון ומלחמה בטרור.

בספרים הבאים שכתב או שכתבו עבורו, הדגיש נתניהו שוב ושוב את האיסור המוחלט להיכנע לטרור ולמדינות טרוריסטיות. "נקודת המוצא למאבק נגד הטרור היא הסירוב הגמור להיכנע לתביעותיו, בצד החלטה אמיצה להילחם בו עד חורמה", כתב נתניהו.

בין היתר הסביר בתבונה רבה, מדוע אסור לשחרר טרוריסטים כלואים. "אחד מקווי המדיניות החשובים ביותר שיש לאמץ מול הטרור הוא סירוב לשחרר מבתי-סוהר טרוריסטים שהורשעו בדין. זוהי שגיאה שישראל - שהייתה פעם המדינה המובילה במדיניות אנטי-טרוריסטית - חזרה עליה פעם אחר פעם", דברי בנימין נתניהו.

והנה, מאז ועד היום הפך נתניהו למנהיג הישראלי ששיחרר הכי הרבה טרוריסטים כלואים, נכנע פעם אחר פעם לטרור, לארגונים ומדינות טרוריסטיות. בין היתר הוא האיש שנכנע לחמאס ושיחרר את יחיא סינואר ועוד 1026 מחבלים מהאיומים ביותר, בעבור חייל ישראלי אחד - גלעד שליט. הוא גם האיש ששיחרר אלפי מחבלים, כדי להשיב את החיים והמתים שנחטפו תחת הכשלון הבטחוני - אסטרטגי שלו ושל מערכת הבטחון שתחתיו, בשבעה באוקטובר.

הוא הרי האיש שהוביל את שיטת שיחוד הטרור המכונה מזוודות הכסף, שקיבלה לאחרונה ביטוי חדש בדמות 600 משאיות "סיוע הומניטרי" ליום.

יש משהו מתעתע בבנימין נתניהו. יאיר לפיד, למשל, לא סתר את התדמית שלו כאשר נכנע לחיזבאללה ללא תנאי, בימים האחרונים של כהונתו הקצרה כראש ממשלה, ומסר ללבנון מים כלכליים שלנו. נתניהו, לעומתו, הצליח לשמר תדמית הפוכה ממעשיו: דיבורים רמים של קשיחות סייעו לו לטשטש אצל קהל אוהדים גדול, את העובדה שבפועל הוא הנהיג מדיניות זהה לזו של מתנגדיו הפוליטיים מהשמאל.

הוא, יחד עם רמטכ"לים כמו גנץ, אייזנקוט, כוכבי והלוי, איפשר לחמאס ולחיזבאללה לבנות את כוחם לקראת 2023, יחדיו הם מנעו מצה"ל להגיב לעבר מי שהתאמנו בגלוי ופגעו בחוצפה במצלמות על גדר העוטף לפני שמיני עצרת. הוא ראש הממשלה שנאלם מול אוהל שהקים החיזבאללה על הגדר בהר דב. אבל כל העת המשיך לדבר גבוהה על נחישות ותוקפנות מול החמאס והחיזבאללה. עד כדי כך שחסידיו הרבים מדחיקים ושוכחים, עד היום, את המורך השיטתי שלו, ארוך השנים.

במהלך השנתיים וחצי האחרונות ביצע נתניהו שורה של מהלכים הפוכים - נועזים ביותר. מחיסול נסראללה וצמרת החיזבאללה ועד המכות עוצרות הנשימה שהונחתו על המשטר האיראני. הוא גם נכנס לחאן יונס ורפיח בניגוד להמלצות לשעברים מהשמאל, ועל אף הלחץ של ממשל ביידן.

המהלכים האלו, לשינוי, מתיישרים עם תפיסת העולם לה הוא מטיף מזה עשרות שנים, אבל לא בהכרח מעידים על אומץ ומנהיגות אמיתיים. כי במבנה הקואליציה שלו, עם דעת הקהל הישראלית הנוכחית, בתמיכת ממשל אמריקני אוהד ומשתף פעולה, זו פחות חכמה. עובדה היא שהוא לא מעז להתעמת בכלום מול התוכניות ההרסניות של ידידו טראמפ. לא בעזה ולא בלבנון.

נייר לקמוס למורך המתמשך של נתניהו בא לידי ביטוי מזוכך בעובדה שהוא משמר את עצם קיום הרשות הטרוריסטית הפלשתינית, מאז שנכנס לתפקיד לפני 30 שנה. כראש האופוזיציה הוא התנגד נחרצות להסכמי אוסלו, הבטיח שלא יפגוש את ערפאת ויבטל את ההסכמים, אבל פעל מאז ההיפך.

הוא נכנע לטרור של ערפאת כבר בספטמבר 1996, כאשר בעקבות מהומות המנהרה מיהר לוושינגטון לפגוש וללחוץ את ידי הארכי-מחבל הפלשתיני. אחר כך נתן לו את חברון, הסכמי וואי ומאז ועד היום מאפשר את ההסתה, מימון הטרור והחתרנות של הרשות.

בשורה התחתונה, נתניהו משווק בגאונות תפיסת עולם נכונה, אבל בפועל, בדרך כלל, מיישם את הרעיונות ההרסניים של יריביו הפוליטיים מהשמאל. עמוד השדרה המנהיגותי הרעוע שלו הפך אותו ממר בטחון למר מאוד עבורנו.