מבוי סתום? המו״מ בין איראן לארה"ב תקוע בשלב הקשה באמת

לאחר כישלון פסגת אסלאמאבאד, מסתמנת אפשרות למפגש נוסף בין וושינגטון לטהרן. אם אכן יתקיים, לא יהיה בכך סימן שהפערים הצטמצמו, אלא לכך ששני הצדדים מחפשים דרך להאריך את הפסקת האש בלי לחזור מיד לעימות צבאי רחב. טראמפ מחפש תוצאה שיוכל למכור כניצחון אמריקני ברור - איראן, מנגד, מנסה למנוע הסדר שייראה ככניעה.

מבחינת טראמפ, הבעיה אינה רק איראן אלא גם התמונה הפוליטית בבית. אחרי סבב לחימה והפגנת כוח, הוא אינו יכול להסתפק בהסדר עמום. הוא צריך להראות שהלחץ עבד, שהאיראנים זזו, ושוושינגטון לא התקפלה. לכן, עצם העובדה שסגן הנשיא ג'יי. די. ואנס הוביל את המגעים חשובה פוליטית: אם גם הקול הזהיר יותר בממשל חוזר וטוען שאיראן היא שסירבה להתפשר, טראמפ יכול לטעון שמיצה ברצינות את המסלול הדיפלומטי לפני שהחריף את הלחץ.

נכסי מיקוח

מהצד האיראני, הדילמה הפוכה. טהרן אינה רוצה לחזור למלחמה רחבה, אך גם אינה מוכנה להיראות כמי שנכנעה לתכתיב אמריקי. האיראנים מבהירים כי לא יסכימו להעניק לוושינגטון, פוסט המלחמה, הישג שלא קיבלה במהלך המשא ומתן הדיפלומטי. לכן בטהרן משיאירם דלת פתוחה להמשך שיחות אך מושכים זמן, בחונים את גבולות הגמישות האמריקנית ומנסים לשמר בידיהם נכסי מיקוח.

במוקד המחלוקת היה ונותר נושא הגרעין. הדרישה האמריקנית נוגעת הן לגורל החומר המועשר ל־60% ול־20% שנותר, לפי ההערכות, מתחת להריסות המתקנים הגרעיניים והן לשאלת ההעשרה העתידית על אדמת איראן. עוד בשיחות ג'נבה שקדמו למלחמה הביעו האיראנים נכונות חלקית לדילול החומר המועשר, אך סירבו להוצאתו אל מחוץ לאיראן. הפעם, לפי הדיווחים, וושינגטון הציעה מורטוריום של 20 שנה על העשרה, תוך ויתור כנראה על הדרישה שאיראן תתחייב לצמיתות שלא להעשיר בתחומה. איראן, מנגד, מוכנה כנראה להקפאה קצרה יותר.

מבחינת טראמפ, שחוזר ומצהיר כי לאיראן לא יהיה נשק גרעיני, בלי תשובה ברורה לסוגיית מלאי ה־60% ולהמשך ההעשרה באיראן, יהיה קשה להציג הישג אסטרטגי. מבחינת איראן, ויתור מלא ומהיר על המלאי המועשר והסכמה להפסיק את ההעשרה לפרק זמן ארוך, גם אם יודגש שזכותה העקרונית נשמרת, עלולים להיראות כהשפלה. לכן דווקא עכשיו, כשהמגעים נמשכים, הוויכוח נעשה קשה יותר: פחות סיסמאות, יותר הכרעות.

לחץ איראני מרכזי

יש להבין גם את המצור הימי האמריקני לאחר השיחות. זהו מהלך שנועד להתמודד עם סוגיית חופש השיט והורמוז, שהפכה עד כה למנוף לחץ איראני מרכזי. מבחינת וושינגטון, זהו ניסיון ליטול מאיראן אחד מכלי הלחץ החשובים שלה ולהבהיר לה שהזמן אינו פועל לטובתה, לא בהורמוז ולא בסוגיית הגרעין. אבל מדובר במהלך מסוכן: הוא מעלה את מחיר הטעות, מקשיח עמדות ועלול לחזק בטהרן את התחושה שוושינגטון משתמשת בדיפלומטיה כדי לצבור לגיטימציה לעוד כפייה.

מבחינת ישראל, זו בדיוק נקודת המבחן. אסור שהדיון יצטמצם לפתיחת הורמוז או לשקט ימי זמני. השאלה החשובה באמת היא האם כל הסדר, אם יושג, יפגע לאורך זמן ביכולת הפריצה האיראנית לנשק גרעיני. אם בסוף הדרך תתקבל נוסחה שמייצרת שקט חלקי אך משאירה בידי איראן מלאי מסוכן ויכולת התאוששות מהירה, זה יהיה הישג מוגבל בלבד. מסיבה זו ישראל צריכה לתאם מקרוב עם וושינגטון, אך גם להיזהר מפני מצב שבו הרצון האמריקאי לייצב את הזירה יתורגם ללחץ על ירושלים לריסון בזירות אחרות.

השורה התחתונה פשוטה: המשא ומתן לא מת, אבל הוא נכנס לשלב האמיתי. טראמפ מחפש תמונת ניצחון. איראן נלחמת על הזמן ועל נכסי המיקוח שלה. כל עוד אין תשובה ברורה לשאלת משך ההקפאה ולגורל מלאי ה־60%, גם המשך הדיאלוג אינו מבטיח פריצת דרך. הוא רק דוחה את רגע ההכרעה.

סימה שיין ואל"מ בדימוס אלדד שביט הם חוקרים בכירים במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)