איראן לא הפסידה מעולם במו"מ - וזו הסכנה

"איראן מעולם לא ניצחה במלחמה, אך אף פעם לא הפסידה במו"מ" - כך צייץ טראמפ בינואר 2020 אחרי חיסולו של קאסם סולימאני. זו לא הפעם הראשונה שבה הוא השתמש בניסוח זה.

משעה שהאש הופסקה, ראשי המשטר בטהרן רואים במשא ומתן הזדמנות לחלץ משאבים לשיקום, יותר מאשר אמצעי לחץ נגדם. הם מניחים שטראמפ לא יממש את איומיו לחדש את המלחמה. בהחלטתו להטיל מצור ימי, טראמפ מכניס למגרש מנוף נוסף ומבהיר כי בידיו אמצעים גם בלי לחדש את הלחימה.

האתגר העיקרי של וושינגטון הוא למנוע שחיקת ההישגים המרשימים של המלחמה ולשמר את הפוטנציאל להחלפת המשטר. הרפיית הלחץ הצבאי עשויה כשלעצמה לספק חלק מהתנאים לשיקום המשטר - קל וחומר אם יופשרו לאיראן כספים שהוקפאו.

האתגר השני הוא מניעת הגבלות על חופש הפעולה של ישראל מול איראן ומול ארגוני הפרוקסי - בכלל זאת מול חיזבאללה. האתגר השלישי הוא הגרעין: לא רק הוצאה והשמדה של האורניום המועשר, אלא מניעת כל העשרה על אדמת איראן.

כל משא ומתן עם נציגי המשטר לא רק מרחיק את השאיפה להפלתו, אלא מחזק את לגיטימיותו. המלחמה הנוכחית תספק הוכחה לאלה בתוכו הסבורים שגרעין צבאי חיוני לקיומו. כדי לשמר את הסיכויים להפלת המשטר, חיוני לשמר את מצבה הכלכלי הקשה של איראן. המוחים האיראנים שממתינים לאות מצד הנשיא יוכלו לעשות זאת בעצמם - כל עוד תישמר מצוקת המשטר. לפחות את זאת עלינו להבטיח.

בלבנון - חייבים לכייל את הציפיות

הממשל הלבנוני לא מסוגל לספק לישראל את הדבר החשוב ביותר שהיא צריכה ממנו: הסרת האיום מצד חיזבאללה. הוא גם לא יוכל להסכים לאפשר לה נוכחות בשטח וחופש פעולה כדי שתשיג זאת בכוחות עצמה. תוצאת המשא ומתן עלולה להיות הסכם ללא סידורי ביטחון מספקים - או משבר שבו ישראל תוצג כמחבלת במאמצי הממשל הלבנוני להשליט את הסדר והביטחון הנחוצים גם לה.

ייתכן שלא היתה ברירה מול ממשל טראמפ אלא להסכים לשיחות ישירות עם לבנון. שמירה על השותפות האסטרטגית עם וושינגטון מצדיקה את מחיר ההתייצבות לשיחות - אבל לא יותר מכך. הסיכויים להסכם שיספק את הדרישות הביטחוניות של ישראל נמוכים למדי, ולכן אין לשלם שום מחיר נוסף רק לשם קיומו של התהליך.

לא צריך להיות מדינאי דגול כדי להעריך מה הלבנונים ידרשו: הפסקת לחימה בשטח לבנון תהיה הדרישה הראשונה. אחריה - פינוי כוחות צה"ל. ואז תיקוני גבול ואולי גם דרישות הנוגעות למים ולים. ומה לבנון תהיה מוכנה לתת? אם כל דרישותיה ייענו - היא כנראה תסכים להכרה בישראל ולנורמליזציה.

מה לגבי פירוק חיזבאללה מנשקו? התשובה הצפויה: "רוצים אבל לא יכולים". ניסוח אפשרי נוסף: "אם תיתנו את כל מה שביקשנו - ייתכן שייווצרו תנאים שיאפשרו לנו להתמודד עם האתגר הזה". הסוגיה החשובה ביותר לישראל תיוותר ללא מענה.

הממשל הלבנוני לא יהיה לבדו בהפעלת הלחץ. צרפת ואחרות יטענו שישראל חייבת לחזק את הממשל ולהיענות לדרישותיו - אחרת לא יוכל להחזיק מעמד. אלה הטענות ששמענו שנים ביחס לרשות הפלסטינית, וזה לא ימנע את העלאתן גם ביחס ללבנון. כוחו של עאון הוא בחולשתו - בדיוק כמו אבו מאזן.

אם זוהי הדינמיקה הצפויה, חייבים לכייל את הציפיות. להיכנס לשיחות עם שתי החלטות מחשקות: ראשית, לא משלמים שום מחיר רק בעבור קיומו של מו"מ - במיוחד לא הפחתת הפעילות הביטחונית. שנית, פירוק חיזבאללה מנשקו הוא תנאי לכל הסכם. בלי זאת, אפשר להמשיך להיפגש ואפילו להתחבק - במקביל ללחימה ולנוכחות בשטח, ולא במקומן.