בין איסלאמבאד לוושינגטון: המבחן הגורלי של הגרעין האיראני וההזדמנות הלבנונית

על פניו, קשה לראות כיצד ניתן לגשר על פערי העמדות בין ארצות הברית לאיראן. 15 הנקודות האמריקניות מול 10 הנקודות האיראניות הן כמעט שחור ולבן, וכדי להגיע להסכמות יידרש הרבה יותר מאשר רצון טוב. שני הצדדים אמנם התייצבו לשיחות באיסלאמבאד בהרכב בכיר – האמריקנים עם סגן הנשיא ואנס והאיראנים עם יו"ר הפרלמנט קליבאף – אך הם מקפידים לשדר מסרים נוקשים ולפיהם אין בכוונתם להסכים לוויתורים מרחיקי לכת בנושאי הליבה.

מעעל לכל אלו ניצב נושא הגרעין, שיהיה נייר הלקמוס של השיחות: איראן מתעקשת על זכותה להעשיר ולהחזיק באורניום, בעוד ארה"ב מתעקשת שלא. מאחר שטראמפ הצהיר שהמלחמה נפתחה בגלל הגרעין, היא חייבת להסתיים כשלאיראן אין יכולת גרעינית. אם המשטר ינסה לשטות בתואנות שונות, זה ילמד שדבר לא השתנה וכי בכוונתו להשיג חסינות גרעינית. ישראל חייבת לנתב את כל השפעתה לנקודה זו, גם מול הלחץ הכבד שמפעילות מדינות המפרץ בנושא מצר הורמוז.

לבנון: בצל הדיונים בפקיסטן

השיחות הישירות שיתחילו השבוע בוושינגטון בין שגרירי ישראל ולבנון מושפעות ישירות מהמו"מ מול איראן. ככל שטהרן תצא מחוזקת, תתקשה ממשלת לבנון לעמוד בהתחייבויותיה בנוגע לחיזבאללה. מנגד, איראן חלשה תעניק ללבנונים רוח גב לשחרר את ארצם מלפיתת החנק השיעית.

על הנייר, ההסכם קל לניסוח: שני הצדדים מעוניינים בפירוק חיזבאללה מנשקו ובפירוז דרום לבנון. אולם המהמורות בדרך רבות: האם לדון תוך כדי לחימה או תחת הפסקת אש? האם לשמר את נוכחות צה"ל בלבנון או לסגת? ישראל חייבת לעמוד על עקרונותיה הביטחוניים ולהישמר ממצב שבו וושינגטון מכריעה עבורה. ניתוק הזירות בין איראן ללבנון הוא קריטי להשגת הסכם בר-קיימא.

הצפון: שלב הביזיון והאטימות

הפקרת הצפון מצד הממשלה עברה מזמן את שלב הביזיון ומאיימת על עתידו של חבל הארץ. נדרשים צעדים דחופים ולא הצהרות ריקות: הקלות במס, מענקי תעסוקה והשקעות מאסיביות בתשתיות, בריאות וחינוך. ללא אלו, חיזבאללה ינצח גם אם יפסיד צבאית. הנזק מהזנחה רבת-שנים הגיע לשיא, ובעוד שגופים חיצוניים מתגייסים לסייע, האחריות מונחת לפתחה של ממשלה שרוב חבריה כלל לא ביקרו בצפון מאז פרוץ המלחמה.

משואות: טקס תחת מחלוקת

גם השנה הוטל דופי בטקס המשואות שאמור להיות קונצנזואלי. הבחירה בגל הירש, חרף ביקורת קשה ומוצדקת מצד משפחות חטופים; הבחירה באסף גרניט, שף מצליח אך כזה שלא עשה דבר המצדיק כבוד זה; ועד לבחירה בנשיא ארגנטינה, שאין לו קשר לטקס הישראלי – כל אלו מעוררים תמיהה. בעיצומה של מלחמה ארוכה וקשה, ישנם מספיק ישראלים ראויים שהיו צריכים לעמוד שם במקומם.