המתווה הזה חזר על עצמו כבר כמה וכמה פעמים ביחסי ישראל ארה"ב, או יותר נכון ביחסי לשכת טראמפ ולשכת נתניהו מאז חזר הנשיא הלא שגרתי לבית הלבן בראשית השנה.
זה קרה בעניין המכסים, זה קרה בפגישת טראמפ נתניהו הראשונה, זה קרה בסוגיית איראן, וזה קרה בשבוע שעבר עם הצגת תכנית טראמפ וההמשך הישיר של המהלך כעת.
טראמפ מחד, מקרב את ישראל ונתניהו ביד אחת, אומר את כל האמירות הנכונות שמנהיגים צבועים במערב נזהרים בהן, לגבי הטרור, לגבי 7/10 ועל התמיכה האמריקנית בישראל, הוא מיישם את זה בפועל – כמו התקיפה באיראן ובסעיפי התכנית לסיום המלחמה בעזה.
ומנגד, גובה את המחיר מישראל בהתאם לאינטרסים שלו. מהסכם המכסים הבעייתי לישראל, ההנחיה לישראל לחדול את התקיפה האחרונה באיראן, ההתנצלות לקטאר וכעת, קבלת תשובת ה"כן,אבל..." של חמאס כמסר של שלום עולמי וההנחיה לישראל לחדול את התקיפה. כתבים ופרשנים נאלצים לאכול כובעים רבים עוד בטרם כבו אורות האולפנים, בשל מה שנראה לפחות לכאורה כפניות פרסה מבלבלות.
אבל יש כנראה הגיון בשיגעון. יש לטראמפ תמיכה בסיסית אמיתית וחזקה בישראל, והוא עשה את כל המעשים המהותיים שהוכיחו זאת, מהעברת השגרירות והיציאה מהסכם הגרעין בכהונה הקודמת ועד להחזרת משלוחי הנשק, הגיבוי המדיני העצום למלחמה, התקיפה באיראן והמחויבות לשחרור החטופים המתבטאת בתכניתו היטב.
לצד זה ולעיתים מנגד יש לו את החזון שלו, והרצון שלו להיות הפיס-מייקר העולמי, כי מלחמה זה רע לביזנס, והמזרח התיכון זקוק למגה דיל שלו. ואם בדרך יבוא גם פרס נובל מה טוב. בשולי – לא יהיה דבר מעניין יותר מנאום טראמפ באוסלו בעת קבלת הפרס מול האירופאים המתעבים אותו והוא אותם.
הוא רוצה לעשות את אמריקה ועימה אותו עצמו GREAT AGAIN הן במובנים כלכליים טכנולוגיים כמו שליטה עולמית בנושא AI ואנרגיה, הן במאבק ההגמוניה מול סין והן במובנים של סיומי סכסוכים.
הוא עשה כן בכמה וכמה סכסוכים אזוריים, והוא רוצה לעשות זאת בעוד שניים, האחד הארוך בשנים ישראל והפלשתינים והשני רוסיה אוקראינה. פוטין חזק בהרבה מחמאס, לכן המיקוד אצלנו. ובריקוד הזה מול ישראל, הוא מחד קבע תכנית שרוב סעיפיה מעולים לישראל ומה שלא, ניתן לעיכול בקלות יחסית, תוך שהוא מציב אולטימטום קשוח לחמאס.
וכשמגיעה התשובה הצפויה, כי חמאס מוחלש ומבודד לא יכול להגיד לא, אבל בעקשנותו מציב תנאים, טראמפ ממהר לסנדל את ישראל, מתלהב כילד מהתשובה ומנחה לעצור את התקיפה בעזה.
פשרה של ההודעה המהירה (והמוגזמת בהתלהבותה, אבל אופיינית לנשיא) מהבית הלבן הוא הרצון להיכנס בפתח הצר שנפתח ולהתחיל את התהליך שהוא מעריך, יוביל לסיום המלחמה בהתאם לתנאים שהציב בתכנית.
הוא לא מאפשר לנתניהו זמן לנסות לשכנע אחרת, וקובע – תנו צ'אנס לחמאס. בעצם לקטאר וטורקיה שיעמדו במילתן אליו להביא את חמאס אל באר סיום המלחמה, שחרור החטופים וירידה מהבמה בעזה.
טראמפ ושליחיו וויטקוף על השלב הראשון של שחרור החטופים והפסקת האש וקושנר על השלב השני של שיקום הרצועה, ילחצו על הדוושה ולא יתנו לדיונים להתמסמס, כך לפחות הם מבטיחים.
הרצון הוא לראות שחרור חטופים מתחיל עוד השבוע (גם בגלל תיזמון הודעת פרס נובל) כדי לסנדל את חמאס בתהליך ולא לאפשר לו להתחמק. התובנה בוושינגטון היא כי התחלת התהליך, גם אם יתקע במהמורות בדרך, תביא בסוף לסיום המלחמה והורדת חמאס.
אבל חשוב יותר מזה, תתניע את התהליך של שיחות ישראליות פלשתיניות רחבות, ובעיקר תביא למגה דיל האזורי, עם הרחבת הסכמי אברהם, נורמליזציה עם כמה וכמה ממדינות האזור ומדינות אסלמיות נוספות והרבה הרבה כסף להשקעות ופיתוח, כמו שהוא אוהב.
ועם זה, למרות ההפתעות, בישראל עדיין משוכנעים כי הקשר ההדוק עם הבית הלבן, לא יאלץ אותה למהלכים שהיא לא תהיה מוכנה להם, כי כפי שקרה בעבר, ברגע האמת טראמפ יתייצב לצידנו ויביא לתוצאה הרצויה, סיום המלחמה, הסרת איום חמאס מהרצועה, ושחרור החטופים. כתבתי לאחר פרסום תכנית טראמפ כי חמאס לא יעמוד בדרכו של הנשיא האמריקני למגה דיל. מסתבר שאף אחד לא, כולל ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו