דיבורים לחוד ומעשים לחוד. כנראה שזו הדרך לעשות סדר במבול ההצהרות וההתפתחויות שקרו בימים האחרונים ויקרו בימים הקרובים, הן בניו יורק, הן בוושינגטון.
נתחיל במילים. את המשפט החשוב ביותר שנאמר ביממות האחרונות השמיע נשיא ארה"ב. "אני בצד של ישראל. הייתי בצד של ישראל כל חיי", אמר טראמפ. הייתה זו תגובה שלו לנאום חוצב להבות של נשיא צרפת מקרון, על כך שהוא תומך בישראל, ולכן בהיגיון בלתי אפשרי נותן פרס לטרור ומכיר חד צדדית במדינה פלשתינית.
מתברר שהצרפתים לא יחמיצו הזדמנות להחמיץ את התבשיל. מפרשת דרייפוס, דרך משטר וישי בשנות השואה, הנטישה הצרפתית את ישראל ב-1967, ועד בניית הכור הגרעיני העיראקי, אפשר לסמוך על הבגידות הצרפתיות כמשתנה קבוע.
עדיין במגרש המלל, ראש הממשלה יגיב מחר (שישי) בנאומו באו"ם להכרה של צרפת, בריטניה, קנדה אוסטרליה והמדינות אחרות ב"מדינה פלשתינית". הנאום צפוי לכלול אלמנטים "יצירתיים", וניתן להעריך שנתניהו ייתן את ההצגה הטובה בעיר. הרי כבר 40 שנה הוא חורך את הבמות הדיפלומטיות בתפוח הגדול.
אך מה שנתניהו לא צפוי להכריז עליו בבניין הזכוכית, הם צעדי התגובה המעשיים של ישראל להתייצבות המחודשת של מדינות המערב בצד הלא נכון של ההיסטוריה.
אותן מדינות שמאוימות מבחוץ על ידי רוסיה, ומאותגרות מבפנים על ידי האסלאם האלים, שוב מקריבות את היהודים על מזרח האינטרסים קצרי הטווח שלהן. אותן אליטות שלפני 90 שנה קראו לפייס את היטלר, תוך התעלמות מחוקי נירנברג, הן אלה שלהוטות כעת לרצות את ממשיכי הדרך של שותפו, של חאג' אמין אל חוסייני.
ראש הממשלה מתכנן לנקוט פעולות מעשיות, אך לא יעשה זאת בטרם יפגוש ביום שני את טראמפ. התיאום עם ארה"ב הנקודה הארכימדית של המדיניות שלו. מרכיב יסודי נוסף, אותו מדגיש פעמים רבות, רון דרמר, הוא שישראל לא יכולה להיות זו שמפרסמת תוכניות מדיניות. שכן ברגע שיוזמה מתויגת כ"ישראלית", היא נפסלת ברחוב הערבי.
לפיכך, האמריקנים הם אלה שיציגו את התוכנית הכוללת 21 נקודות. נתניהו בפגישה עם טראמפ יתבקש לתת את האישור הסופי. אם יעשה זאת, אזי בפעם הראשונה תונח על השולחן תכנית ממשית לסיום המלחמה. מי שמלא אופטימיות לקראת המהלך הוא השליח, סטיב וויטקוף שאמר שלשום בניו יורק כי, "אנו מקווים, ואף בטוחים שבימים הקרובים נוכל להכריז על פריצת דרך כלשהי".
ואולם נראה שצריך להיות זהירים יותר. ראשית לכל ספק אם חמאס יסכים. טראמפ הרי דורש את שחרור החטופים ואילו הארגון הרצחני מסרב לעשות זאת. שנית, אפילו אם מדינות ערב יצליחו לכפות על מה שנשאר מחמאס את החזרת אנשינו, לא בטוח שישראל תוכל לבלוע את כל מרכיבי היוזמה.
למשל, יהיה צריך לוודא שהארגון אכן מסולק מהשלטון. גורם מדיני אומר בהקשר זה כי אין די בכותרת ששמה "שלטון ערבי חלופי בעזה". צריך יהיה לראות שבפועל אכן נעשה תהליך דה-חמאסיזציה ברצועה, כלומר שנפסקת ההשנאה כלפי ישראל. מי בדיוק יפקח על כך וכיצד?
הרי גם ביו"ש וגם בעזה, צברנו ניסיון מר עם שלטונות ערביים מקומיים שמתנהלים כאוטונומיה ואמורים לדאוג לחינוך של עצמם. נתניהו לרדת הפרטים הקטנים כדי לראות אם התכנית קבילה מבחינתה של ישראל. הרי לא יתכן ששנתיים אחרי הטבח, חמאס בפועל ימשיך לנהל את החיים ברצועה.
בהקשר הזה הציע נשיא אינדונזיה, פרבואו סוביאנטו, לפרוס 20,000 מאנשי כוחות הביטחון שלו "למטרות שלום", כאשר הכוונה כנראה לעזה. אך האם אינדונזים יוודאו שאין הסתה בבתי הספר בג'בליה, או שבחאן יונס לא משקמים את המנהרות? הפרטים הקריטיים בהקשר הזה עדיין לוטים בערפל.
מה שהתפתחויות הימים האחרונים גם מלמדות הוא מה ירד מסדר היום. נשיא סוריה, אחמד א שרע, חזר לדמשק אחרי הטיול בניו יורק. כלומר, הוא כבר לא ייפגש עם נתניהו בבית הלבן בשבוע הבא. אמנם עדיין יתכן הסכם ביטחוני בין הצדדים, אך פסגה כנראה ירדה מהפרק.
ועדיין, חרף כל הקשיים האלה, מתרבים הסימנים כי יש סיכוי לסיים את המלחמה ובתנאים טובים. האמריקנים מתואמים היטב עם ישראל ולא יציעו מרכיבים שיסכנו את ביטחונה.
מבוהל מעוצמת הפעילות הצה״לית בלב עזה, חמאס על פי הדיווחים מוכן כעת לאמץ את מה שמקדמים האמריקנים. אם זה אכן המצב, הרי שאנו מגיעים אליו רק בזכות הקרבתם וגבורתם של המוני חיילי צה״ל.