קולות המלחמה כבר נשמעים. עשרות אלפי צווי 8 יישלחו למילואימניקים קורסים. חיילי הסדיר השחוקים יחזרו לשוחות. האות יינתן. זה רק עניין של זמן. נתניהו משוכנע שניתן לכבוש את יתרת עזה בתוך ימים. הרמטכ״ל מדבר על חצי שנה ואולי יותר. וכשנפתח חלון זמן מלחמה חדש, נפתחת עמודה חדשה של נופלים ופצועים, שעוד לא יודעים שזמנם פג וחלקם יהפכו לשיר.
בזמן האחרון זמן ונרמול המצב הולכים ביחד. במימד הזמן אנחנו סופרים כמעט שנתיים לטבח ושנתיים לייסורים שעוברים החטופים בעזה. שנה וחודשיים עד מועד הבחירות הבא. שלושה חודשים עד שחברי הכנסת יחזרו מפגרת כנסת מפנקת, שבה בטוח שלא עשו כל שביכולתם להחזיר את החטופים. חלקם עסוקים בחוק ההשתמטות שלגביו הזמן התאפס.
הבעיה, שהתרגלנו, וזו סיבה לדאגה. התרגלנו לחיות עם כאב הטבח. התרגלנו שהמלחמה נמשכת ואנחנו מנהלים את חיינו כמעט מתוך שגרה. התרגלנו לקטאר גייט ולאיראן גם. התרגלנו לרוץ למקלט באמצע הלילה. התרגלנו לראות סרטוני זוועה של חטופים, להזיל דמעה ולומר כמה זה נורא. נרמלו לנו את האפשרות, שייתכן והחטופים לא יחזרו.
והקבינט, שמורכב מהקיצונים שבימין, שכבר מתכננים את ההתנחלויות ברחבי עזה, מחליט שנכנסים וכובשים את עזה, ואנחנו לא זועקים ויוצאים לרחובות במיליונים? מה כן מטריד אותנו? שנתניהו לא טורח לדבר לציבור בישראל ולהסביר. שבנו הגולה זוכה לגיבוי כשהוא תוקף את הרמטכ״ל, שלא מהסס לומר את האמת - אם נכנסים לכיבוש העיר עזה, יש למחוק את החזרת החטופים כמטרת המלחמה.
הדאגה במקומה, כי התרגלנו, שראש הממשלה ושר המשפטים לא סופרים את נשיא העליון. התרגלנו שאשת ראש הממשלה מתערבת במדיניות. אם לא תתערב נחשוב חלילה שהיא לא מרגישה טוב. ומפרחים ליועמ"שית על תפקודה, עברנו לביקורת שהיא לא בדיוק האיש הנכון במקום הנכון. ושרים מאיימים שלא יקבלו את פסיקת בג"ץ.
בימים האחרונים מרגילים אותנו לדבר חדש - מכינים את הקרקע לדחיית הבחירות. מאמרים, פרשנויות, ברשתות החברתיות ובתקשורת הממוסדת. מנרמלים את האפשרות, שאפשרות כזאת בכלל בת קיימא. וכמו שבתיאטרון, כשאקדח מופיע במערכה הראשונה, לרוב הוא יירה בשלישית, כך גם לגבי דחית או ביטול הבחירות. אם נמשיך, זה ייהפך ללגיטימי. הנושא הזה חייב לרדת מסדר היום ומיד. אסור שיוביל לנרמול האפשרות.
חסרי אונים מול תחושת המשיחיות
ובעודנו מתכננים את החופשה הבאה, לחטופים נגמר הזמן. משפחות החטופים חסרי אונים מול תחושת המשיחיות שמרוחה על ההחלטות האחרונות של הממשלה והקבינט. המילואימניקים לא מסוגלים להכיל סבב נוסף. ויו״ר וועדת החוץ והבטחון נראה כמו אייל שנקלע לאור פנסי מכונית עוברת. הוא נקרע בין נאמנותו העיוורת לראש הממשלה לבין המחוייבות היחידה שצריכה להיות לו לצורכי הצבא, שזקוק ללוחמים בעוד עשרות אלפי חרדים משתמטים ברשות התורה.
אסור לקולות המלחמה להשכיח את הדברים החשובים – סיום המלחמה, החזרת החטופים, שמירת שלטון החוק והדמוקרטיה, כדי לוודא שהממשלה ממלאת את תפקידה לדאוג לאזרחיה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו