"הסכם וינה 2": ארבעה תאריכי יעד שדוחפים את איראן לשולחן המשא ומתן

אתמול נפל דבר במערכת היחסים העימותית ורוויית המתח והעוינות בין וושינגטון לטהרן. זאת, כאשר משלחות דיפלומטיות של שני היריבים נפגשו בעומאן, לראשונה מזה כעשור, לסבב ראשוני של שיחות בתקווה שיוביל לחתימתו של "הסכם וינה 2".

מבחינתו של ממשל טראמפ (שפרש מן ההסכם, שנחתם ב-2015, שלוש שנים מאוחר יותר), הסכם כזה יהיה חייב, בין היתר, למזער לחלוטין את הסכנה שאיראן תשלים את מיזם הגרעין שלה ובכך תוכל להלך אימים על המרחב הסוני כולו, ולהוסיף בכך ממד נוסף של חוסר יציבות וחרדה לתוככי זירה סוערת ועמוסה במוקדי חיכוך ושסע (ויתכן שאף להוביל שחקניות אזוריות מרכזיות דוגמת מצרים וסעודיה לעלות על נתיב דומה כדי שלא להישאר חשופות בצריח ביום פקודה).

ראשית לכל יש להדגיש, שלמרות שאיראן שרויה היום בעיצומו של משבר כלכלי ופיננסי חריף, ולמרות שגם מעמדה הגיאו-אסטרטגי נפגע אנושות כתולדה ישירה מהחלשותן הדרמטית של כמה משלוחותיה המרכזיות (ובראשון ארגון החיזבאללה), אין בכך כדי לקבוע מסמרות לגבי אופיו, כיוונו וגורלו של התהליך, שהושק זה עתה בעומאן.

גם ב-2018, השנה שבה החליט טראמפ לנתק את אומתו מהסכם הגרעין הראשוני שאומתו חתמה - יחד עם שאר המעצמות - עם משטר האייתולות בשנת 2015, ולהטיל עליה בהדרגה מסכת מקיפה של סנקציות כלכליות ופיננסיות שהלכו והחריפו, התאפיינו היחסים שבין שתי המדינות בא- סימטריה יסודית מבחינת משאביהן האסטרטגיים והיקף עוצמתן בכל המישורים.

הלחץ האמריקני הביא להתרסה איראנית

למרות פערים אלה לא נשאה אסטרטגיית האכיפה הכוחנית של הבית הלבן פרי, ולא הביאה לריכוך כלשהו בעמדותיה של טהרן. נהפוך הוא, הלחץ האמריקני הביא בעקבותיו להתרסה איראנית, שאחד מביטוייה המאיימים ביותר היה חריגה מדורגת ושיטתית מן המכסה המקורית של העשרת אורניום בכוריה, שאושרה לה בהסכם 2015 ( 3.75%), עד לרמה הנוכחית והמסוכנת של 60%, המציבה את מדינת הטרור האיראנית במרחק של פסע אחד בלבד (העשרה לרמה של 90%) ממימושו של חלום הבלהות הגרעיני שלה.

התרסה איראנית זו, חרף המחירים שנאלצה לשלם, לא הייתה אירוע בודד או ייחודי בהיסטוריה המודרנית. כך, למשל, ניהלה פינלנד, בשלהי 1939, משא ומתן קשוח עם ברה"מ, שהייתה לאין שיעור חזקה ממנה, ודחתה בעקשנות את תביעותיה הטריטוריאליות. התוצאה הייתה "מלחמת החורף", שהסתיימה בניצחון פירוס סובייטי, שהושג במחיר אנושי, צבאי וכלכלי יקר ובלתי צפוי עבור הקרמלין.

אותם דברים אמורים גם לגבי יפן נטולת המשאבים הטבעיים, שלא נכנעה למדיניות הלחצים האמריקנים המתעצמים ב-1940 ו-1941, ולא זו בלבד אלא שקראה תיגר על הענק האמריקני ותקפה אותו באופן מפתיע בבוקרו של ה-7 בדצמבר, 1941 (והמשיכה לנהל נגדו מלחמה אכזרית עד לכניעתה באוגוסט 1945, וזאת בעקבות פצצות האטום, שהוטלו עליה בהירושימה ונגסקי).

והפעם? למרות שדפוס החשיבה ו"הצופן התפעולי" של שליטי איראן נותר עדיין מרוחק שנות אור מן התפיסה האמריקנית של שיקולי תועלת ומחיר, המנותקים כליל מן המעטפת האידיאולוגית וממסכת האמונות האופפות, ולעיתים קרובות גם מאפילות על תחשיבים רציונליים קרים - האתגרים האסטרטגיים, המדיניים והכלכליים, שבפניהם ניצב היום המשטר בטהרן, שונים בתכלית מאלה, שהיו קיימים ב-2018.

בנוסף להדרדרותה הכלכלית המואצת (הנושאת בחובה סכנה של תסיסה פנימית נרחבת) ולהתמוטטות כמה מלוויניה, שהוציאו לפועל את יוזמותיה החתרניות והאלימות, ניצבת איראן היום אל מול לא פחות מארבעה תאריכי יעד מאיימים ומאתגרים, העשויים להובילה להערכה מחודשת של לפחות כמה מעמדותיה המושרשות. (מה גם שלצד מקל האיומים, מעבירה וושינגטון גם מסרים אודות נכונותה לכאורה להתפשר - דבר העשוי לסייע למשטר האיראני לרדת מעץ הסרבנות וההתרסה מבלי לחוש מושפל).

תנאי הכרחי מקדים כדי להרשים את סעודיה

הראשון הוא תאריך היעד של חודשיים, שקצב לפני כשבועיים הנשיא טראמפ, להשגתו של "הסכם וינה משופר", שאם לא יתממש (או יימצא על סף השלמתו, ולו גם החלקית), יוביל להפעלתה של אופציה צבאית מכאיבה במיוחד.

תאריך היעד השני נגזר ממסעו המיועד של הנשיא לריאד, המתוכנן לחודש מאי. מבחינתו של הבית הלבן, הכרחי לצאת לדרך כשבכיסו הסכם או לפחות אינדיקציה על התקדמות מואצת להסדר מתוך עמדת כוח (כשברקע ניצבת, ערוכה ומוכנה, ארמדה אדירה, המקרינה עוצמה אדירה ויכולות מרשימות) ונכונות לפעול צבאית אם תהליך המיקוח עם איראן יעלה על שרטון.

זהו, אפוא, התנאי המוקדם ההכרחי בכדי להרשים את סעודיה (ואת שאר חברות הגוש הסוני המתון) בנחרצותה ואמינותה של מעצמת-העל האמריקנית כגורם מייצב וכמגן המפרץ, וכך עשוי לסייע ביצירת התשתית לשיתוף פעולה הדוק ומקיף יותר בינה לבין ההגמון האמריקני (בין היתר, בהמשך הדרך, גם באמצעות הרחבתם של "הסכמי אברהם" בחסותו של הנשיא). בה בשעה הדבר  יאפשר לטראמפ להקרין דימוי של נושא ונותן מיומן שאין שני לו, המסוגל ליישב מוקדי מתיחות ואלימות (כפי שהבטיח לעשות במערכת הבחירות שלו).

תאריך היעד השלישי, שאף הוא אמור להטריד עמוקות את איראן, הוא סוף יוני, ומקורו בהסכם הגרעין המקורי. בהתאם להסכם, אם לא יושג עד מועד זה הסכם חדש, ואם יימשכו ההפרות האיראניות של ההסכם הנוכחי, אזי יחדשו כמה מהשותפות להסכם 2015 (בריטניה, גרמניה וצרפת) את הסנקציות עליה, שהופשרו בחלקן כחלק ממנו.

איראן צפויה, אם כן, למצוא את עצמה בעתיד הקרוב מאוד כשהיא לפותה על ידי תנועת מלקחיים, הצופנת בחובה אפשרות ממשית לפעולה צבאית אמריקנית, שאליה יתלוו, עד מהרה, סנקציות אירופאיות מחודשות (בנוסף, כמובן, לסנקציות החריפות שהוטלו עליה על-ידי טראמפ ב-2018). זאת אם לא תרכך משמעותית את עמדותיה המסורתיות והקשוחות.

צחצוח חרבות לצד אמירות מרוככות

ואם בכך לא די, מועד תפוגתם של נדבכים מרכזיים ב "הסכם וינה" הם ב-18 באוקטובר, ומבחינתו של הממשל האמריקני אין להעלות על הדעת שהמשטר באיראן ימצא עצמו, לאחר פקיעת ליבתו של ההסכם, חופשי ומשוחרר מהתחייבותו בסוגיית העשרת האורניום - כך שיוכל להציב עד מהרה איום ישיר ומיידי על המרחב כולו.

על רקע זה הושקו בשבת השיחות בין ארה"ב לאיראן, כאשר הנשיא האמריקני פעל לקראתה בשיטת המקל הגדול לצד הגזר הגדול. צחצוח חרבות והפגנת כוח מסיבית מחד, לצד הצהרות מרוככות אודות שאיפתו להשיג הסכם, תוך נכונות להגיע לפשרות, מאידך.

ואכן, עצם העובדה שכבר נקבע מועד (בשבוע הבא) לסבב נוסף של שיחות, מעידה שאכן חלה התקדמות מסויימת במפגש הפתיחה, ולו גם בזכות העובדה שהן לא התפוצצו והושעו לאלתר. יתרה מזאת, הדינמיקה שנוצרה (או תוכננה מראש) בין ראשי המשלחות, סטיב וויטקוף האמריקני ושר החוץ האיראני, עבאס ערקאצ’י, מעידה לכאורה על רצינות כוונותיהם להמשיך בדיאלוג.

ואכן, מה שהוגדר תחילה כשיחות לא ישירות (כששר החוץ של עומאן, באדר אל- בוסיני, משמש כבלדר בין המשלחות, השוהות בחדרים נפרדים), הפך, לקראת סיום הדיונים (שארכו שעתיים וחצי), למפגש ישיר (אם גם קצר) בין וויטקופף לעראקצ’י. לפנינו, אפוא, תהליך אינקרמנטלי ומודולרי היישר מבית היוצר של הנרי קיסינג’ר , שהמשכו הצפוי המיידי עתיד להיות מפגש פומבי, ישיר ומצולם בין שני ראשי המשלחות הללו.

הדרך להסכמות עדיין ארוכה

שני היריבים מצטיירים אפוא, לפחות כעת, כמעוניינים לקדם את המסלול הדיפלומטי, כל צד וסיבותיו שלו. עם זאת יש לציין שמפגש הפתיחה לא נכנס לעובי הקורה, וכלל בעיקר את הצגת ומיפוי עמדות הפתיחה, שהועברו בין הצדדים על ידי איש המשלוחים אל- בוסיני.

מן הצד השני ברור, שעמדות היסוד הן נקודת הפתיחה ותו לא. כשם ששיחות בלתי ישירות ושיחות מסדרון עשויות להפוך במהירות למשא ומתן ישיר, כך גם תפיסות מושרשות עשויות (או עלולות) להיסדק ולהתרופף בהמשך הדרך.

ווויטקוף עצמו כבר גילה סימני גמישות כאשר התייחס, ערב הפגישה, לדרישה האמריקנית להגבלות בהעשרת האורניום המועשר, אך לא בהכרח לנטישתו וגניזתו של המיזם הגרעיני כולו (ברוח התקדים הלובי מ-2003). אין לפנינו גם עדיין אינדיקציות מובהקות לכך שטראמפ עצמו יתעקש - כתנאי מוקדם להסכם - על התחייבות איראנית חד-משמעית לנתק את עצמה כליל משלוחותיה האלימות (כולל החות’ים) ולחדול (או לצמצם מהותית ולהעמיד תחת פיקוח אפקטיבי) את מיזם הטילים הבליסטיים שלה.

למרות ניצני אופטימיות ראשוניים אלה, ולמרות שמעמדה הגיאו-אסטרטגי של טהרן עלול להידרדר עוד יותר אם יחסיה עם מוסקבה יצטננו (בין היתר, לאחר שהמלחמה באוקראינה תגיע לסיומה), וכך יחליש את עמדת המיקוח ומרחב התמרון שלה, הדרך להסכמות עדיין ארוכה ורצופה במהמורות.

מה שברור הוא, שהשקתו של תהליך הידברות זה (שבמהלכו תישלל ממנה האופציה הצבאית), היא בשורה עגומה למדי עבור ראש הממשלה, בנימין נתניהו. יתרה מזאת, גם אם יושג לבסוף הסכם שלא יעמוד בפרמטרים שהציב לעצמו זה מכבר, שקשה להאמין שראש הממשלה ינסה לשחזר את מאבקו הכושל ב"הסכם וינה" המקורי ובאדריכלו הראשי, הנשיא ברק אובמה, ויעלה על נתיב העימות עם נשיא ידידותי, אך נחוש ובלתי צפוי, הלא הוא דונלד טראמפ.