אסור לחזור על הטעות שישראל עשתה עם רון ארד

טל חיימי, בן הדוד שלי, נחטף לעזה. עבור אשתו אלה ועבור ילדיו עינב וניר התאומים ואודי הקטן, זה היה מצב זמני. רק עד שאבא חוזר הביתה, אחרי שיצא להגן עליהם בגופו מבלי להסס לשנייה, בבוקר התופת שעבר על קיבוץ ניר יצחק.

במשך חודשיים חיכינו לקבל את טל בחזרה לחיק המשפחה, עד שצה"ל הודיע לנו שהוא ואורן גולדין, גיסו, נרצחו ב־7 באוקטובר ונחטפו מתים. בזמן הזה, אלה לא יכלה יותר להסתיר את הבטן ההיריונית שלה, וסיפרה לילדים. זה היה קורע לב והיום, בדיעבד, זה קשוח עוד יותר כשהיא אמרה להם: ״אבא יודע״.

טל נהרג כשהוא יודע שיש לו ארבעה ילדים. אלה ילדה בשבוע שעבר בן יתום, שדומה מאוד לאביו.  הילד הגיע אלינו, אבל טל עדיין שם. גופתו קבורה אי־שם בעזה, וכנראה שרק קומץ מנוולים יודעים היכן.

ואם הם נהרגו בינתיים, אף אחד לא יודע איפה טל. גם לנרצחים אין זמן. כל יום שעובר הורג את החטופים ומקטין את הסיכוי שנמצא את הנרצחים. גם אנחנו קברנו ארון ריק עם פירורי אבק ודנ"א. זו לא סגירת מעגל, זו לא דרך לסיים חיים - זה כלום.

טל הוא דור רביעי למייסדי הקיבוץ, וזה המקום היחיד שבו הוא צריך למצוא מנוחת עולם.אסור לחזור על הטעותעסקה יכולה להיחתם בימים הקרובים. אחרי שהשמדנו אלפי פירים, חיסלנו אלפי מחבלים, שיטחנו את צפון הרצועה, עקרנו מיליון וחצי איש מבתיהם והראינו לכל העולם את חרון אפנו, לקרוא לזה כל דבר אחר מלבד ״ניצחון הרוח הישראלית״ זו מניפולציה עלובה. האם תומכי הכניסה לרפיח מבינים שהמשמעות הוודאית של כניסה לשם היא בחירה מפוכחת במוות נוסף של חיילים, בעוד הרג של חטופים וביצירתם של עשרות "רון ארדים" חדשים? זו תהיה פגיעה לדורות בחוסן הלאומי ובלכידות הלאומית של מדינת ישראל, ואחר כך עדיין ניאלץ לבצע עסקה!

את רון ארד ישראל היתה יכולה להציל לפחות פעמיים, אך סירבה לשלם את המחיר ובכך נתנה לאויביה פרס - אות ומופת לחורבן האתוס הצבאי שבו לא משאירים אף אחד מאחור. אסור לחזור על הטעות הזו שוב, כי אנחנו לא הם. אין ערך נעלה יותר מאשר פדיון שבויים, אין ציוני יותר משחרור החטופים ואין דבר שיחזק את העליונות המוסרית שלנו מאשר החזרת אחינו ואחיותינו הביתה.

הכותב הוא בן דודו של טל חיימי אשר גופתו חטופה בעזה.