לעצב מזרח תיכון יציב - ולבנות את הקומה השנייה של הסכמי אברהם

הקואליציה הבינלאומית המרשימה שנטלה חלק פעיל בסיכולה של מתקפת הטילים והכטב"מים האיראנית המסיבית על ישראל בסוף השבוע האחרון לא היתה המקרה ההיסטורי הראשון בתולדות ישראל שבו התגבשה סביבה שותפות אסטרטגית, מודיעינית ומדינית מרחיקת לכת בחסות הממשל האמריקני.

מדובר ב"ברית הפריפריה", שקרמה עור וגידים בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-20, ושבה נטלו חלק, נוסף על ישראל, גם איראן (בעידן הקדם-מהפכני), טורקיה ואתיופיה. היום כאז, היתה שותפות זו מעוגנת בעיקרה בחששן הגובר והולך של כל השותפות בברית מפני שחקן רדיקלי ומיליטנטי במרחב, שהתעצמותו נתפסה על ידיהן כאיום ישיר וחמור על ביטחונן ועל משטרן.

ואכן, היתה זו מצרים המהפכנית בהנהגתו של הנשיא נאצר שפעל בזירה כולה כדי לערער עוד יותר את מעמדם של המאחזים הפרו־מערביים האחרונים באזור ולדרדר אותה לתהום אלימה. 

נכון הוא הדבר שהקואליציה הנוכחית, שפעלה לצד ישראל, מקיפה הרבה יותר מאשר זו שצמחה ב־1959. עם זאת, היא ממחישה את העובדה שבצילו של איום משותף וחריף נוצר שוב ושוב הזרז למיסוד ולשדרוג שותפויות, שבעבר הקרוב היו חלקיות או רוויות במחלוקת ובמתח.

נחיצות לברית צבאית

גם התפקיד שמילאה וממלאת מעצמת־העל האמריקנית בימינו אלה שונה במידה רבה מתרומתה ל"ברית הפריפריה". לפני 65 שנים, ועוד בטרם הפכה וושינגטון לבעלת בריתה המוצהרת של ישראל, הקפיד הממשל על פרופיל נמוך ככל האפשר בכל הקשור למעורבותו אל מול האתגר המצרי המחריף.

הפעם, לעומת זאת, המאמץ שהשקיע הנשיא ג'ו ביידן בשזירת כל חישוקי הקואליציה זה לזה היה אינטנסיבי ומלווה באיומים גלויים כלפי איראן. אין ספק, בעיצומה של שנת הבחירות חיוני עבור הבית הלבן להקרין עוצמה, אמינות ונחרצות כלפי "ציר הרשע". כל גילוי של רפיסות והססנות אל מול הציר האיראני־רוסי־סיני יעלה מתהום הנשייה את זכר הנסיגה המבוהלת של הכוח האמריקני מקאבול, וכך יעצים עוד יותר את דימויו של העיט האמריקני כ"עיט של נייר". לפיכך, ארגון קואליציה כה מורכבת, שמצליחה לפעול באפקטיביות נגד יריב נחוש, מהווה עדות משכנעת לנחיצות הבריתות הצבאיות. זאת במיוחד לנוכח שאיפתו המוצהרת של המועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ להתנתק בהדרגה מכל התקשרות רב־צדדית מחייבת, ולהסתגר בתוככי היבשת האמריקנית.

אירוע מעצב

ובאשר להקשר הישראלי במשבר במבצע: אין ספק שיכולתו המוכחת והמרשימה של חיל האוויר הישראלי, בד בבד עם הביטוי שניתן לכישוריו הטכנולוגיים הייחודיים ויוצאי הדופן בהגנה הרמטית כמעט על המרחב הישראלי, נקלטה היטב לא רק באיראן אלא גם במוסקבה ובבייג'ינג. לית מאן דפליג שהם תרמו לתמורה, באבחה אחת כמעט, גם בתפיסתו של העולם הסוני המתון בזיקה לחשיבות הטמונה בהידוק הקשר עם ישראל.

מבחינה זו היתה הפגנת יכולותיה הצבאיות של ישראל אירוע מעצב, שיש בו כדי לתרום רבות לגיבושה ולמיסודה של ארכיטקטורה זירתית חדשה, שתוסיף ממד אסטרטגי ומבצעי להסכמי אברהם - זאת במיוחד על רקע הזעזוע של 7 באוקטובר, שלבטח הצמיח שאלות ותהיות אצל השותפות הנוכחיות והפוטנציאליות להסכמים בנוגע למידת יכולתה של ישראל להיערך בעוד מועד ובכוחות עצמה למתקפות טרור רצחניות.

לאור זאת ניצב כיום ראש הממשלה בפני פרשת דרכים גורלית. אם בשנה האחרונה העניק ראשוניות ועדיפות לשיקולי הישרדותו הפוליטית על פני קידום יעדיה המדיניים, הביטחוניים והחברתיים של המדינה, הפעם התמונה עשויה להיות שונה. כעת נוצר חלון הזדמנויות יחיד במינו לכינונו של מזרח תיכון חדש, יציב ומלוכד יותר שיהווה את הקומה השנייה של "הסכמי אברהם". קומה זו תאוכלס על ידי שחקנים אזוריים חדשים ובראשם סעודיה, שביחד עם התשתית הקיימת תעניק לישראל מכפלת כוח וביטחון, שלא לדבר על לגיטימציה בינלאומית רחבה.

הבלגה לא תפגע בביטחון

בחישוב קר ומפוכח השאלה הנשאלת היא אם הגיוני לסכן נכסים אלה, הנמצאים ממש בהישג יד, ובמקום זאת להמשיך ולהתעקש על סוגיות דוגמת מעבר פלשתינים אל צפון הרצועה, ואפילו אופיו של הכוח הבין־ערבי שינהל את הרצועה ביום שאחרי (בתנאי שלא יכלול, בשום צורה, את חמאס או את שלוחיו). האם התלות בשותפיו מימין של נתניהו עולה בחשיבותה בעיניו על יצירתה של הוויה חדשה, שבין השאר תבטיח את מורשתו, גם אם תהיה כרוכה בתג מחיר מסוים? והאם חיוני הוא לראות במדיניות ההרתעה של ישראל דוקטרינה נוקשה, המתעלמת מהקשר נתון ומנסיבות ספציפיות?

במלחמת המפרץ הראשונה החליט ראש הממשלה דאז יצחק שמיר שלא להגיב על ירי טילי הסקאד על ידי עיראק. שמיר הבין אל נכון שהיצמדות דווקנית לדוקטרינה זו היתה מקשה על הנדבך הערבי בקואליציה הרחבה שבנה הנשיא ג'ורג' בוש האב נגד סדאם חוסיין בעקבות כיבוש כוויית להמשיך בפעילותו הצבאית במערכה נגד עיראק, וכך פוגעת באחדות השורות. האם נפגעה עקב מדיניות הבלגה זו דוקטרינת ההרתעה הישראלית? נהפוך הוא: שפע התמורות והמענקים שהרעיף הממשל והקונגרס על ישראל בשל איפוקה היוו פיצוי רב ערך על הימנעותה מפעולה, שהיתה עלולה - אם אכן היתה מתבצעת ומביאה לפירוק הקואליציה - לפגוע פגיעה קשה בביטחונה ובמעמדה הבינלאומי.

והמסקנה ברורה: אלא אם כן תסתפק ישראל בתגובה מבוקרת, זהירה ומוגבלת על המתקפה האיראנית - הסכנה של היסחפות למערבולת אלימה ומסלימה, תוך הסתבכות עם הרוסים, המחזקים כעת עוד יותר את אחיזתם בשטח, ועם משטר האייתוללות חורש הנקם, עלולה למחוק ולאיין את הישגי סוף השבוע האחרון, וכך לסכן את פריצת הדרך המדינית והאסטרטגית שבשער.