אפשר להשיג את היעדים בלי לאבד את תמיכת העולם | פרשנות

רה"מ נתניהו ניסה אתמול (ראשון) להפוך את העימות שלו עם הנשיא ביידן למחלוקת בין-מדינתית: הישראלים, אמר, עומדים מאחורי מדיניות הממשלה, שעיקרה הכרעת חמאס והשבת החטופים.

נתניהו צודק, כמובן, באשר לעקרונות המלחמה, אבל כדרכו - מציג תמונה חלקית ומגמתית. הישראלים תומכים בשני היעדים האלה (ובהרחקת חיזבאללה מגבול הצפון) ללא קשר לזהות הממשלה או העומד בראשה. למעשה, ההפך הוא הנכון: הם מביעים אי-אמון בממשלה ובעומד בראשה - שזוכה כבר חמישה חודשים לחוסר אמון מובהק ועקבי בכל הסקרים.

גם בוושינגטון תומכים בשני היעדים האלה, אבל חלוקים עם ישראל לגבי הדרך. ביידן הרים מסך מעל לשלוש בעיות שישראל לא מצליחה לתת להן פתרון כרגע, ובמשתמע - גם מעל לבעיה גדולה יותר, שפתרונה יכול לסייע בפתרון שלוש הבעיות הראשונות.

הבעיה הראשונה היא הימשכות המלחמה. האמריקנים אמנם נלחמו פרקי זמן ארוכים יותר באפגניסטן ובעיראק, אך ביידן סבור שזאת היתה טעות, ובמבחן התוצאה של קריסת האסטרטגיה האמריקנית לגביהן - זאת אכן היתה טעות. הוא הזהיר את ישראל בדבריו לא להיקלע למצב דומה בעזה, סיטואציה שהיא אפשרית אם ישראל תמשיך לגמגם בסוגיית רפיח, ולא תמצא גורם אפקטיבי שאליו תועבר בהדרגה האחריות על הרצועה.

הבעיה השנייה היא המשבר ההומניטרי המחריף בעזה. בניגוד לפרסומים שונים, מי שיזמה את הקמת הרציף שדרכו יועבר הסיוע לרצועה היתה דווקא ישראל, אבל התוכנית רצופת חורים - מהיעדר רציף צף (שהאמריקנים התחייבו להביאו, אך לא ברור מהיכן ומתי), ועד לתהייה מי יקבל את הסחורות ויהיה אחראי לחלוקתן. בישראל אמנם מחפשים גורמים מקומיים שונים בעזה שיקבלו על עצמם אחריות, אבל הסיכוי לכך נמוך לנוכח החשש הגורף שחמאס ישוב לשלוט וינקום במי ששיתף פעולה עם ישראל.

הבעיה השלישית היא סוגיית החטופים. הממשל האמריקני משקיע מאמץ רב בניסיונות תיווך, אבל חמאס נוקט גישה קשוחה - בהמתנה לפרץ נרחב של אלימות ברמדאן, או בתקווה שהעולם יכניע את ישראל תחת המשבר ההומניטרי המחריף בעזה. לישראל אין פתרונות חליפיים, וגם הצהרתה שלפיה הלחץ הצבאי דוחק את חמאס לפינה מחייבת הערכה מחדש, אחרי שחלפו כבר 100 ימים מאז העסקה הקודמת.

הבעיה שמרחפת מעל היא האופן שבו ישראל מתנהלת. היא מובלת בידי גורמים קיצוניים, שנתפסים בעולם המערבי (והערבי) כבלתי לגיטימיים. אפשר לבטל זאת ולטעון שמדובר בהתערבות זרה בעניינינו הפנימיים, אך זאת תהיה טעות: בהשראתם הופכת ישראל בהדרגה למדינה מבודדת ושנואה, והיא עלולה לעמוד בקרוב בפני דרישה גוברת לסנקציות ולחרמות. דבריו של ביידן היו רק קצה הקרחון של דאגה מצד מנהיגים בעולם, שמתקשים לעמוד מול דעת הקהל בארצם.

ישראל יכולה וצריכה לנהוג אחרת. לדבר עם כל מי שאפשר, לתאם ולחפש ביחד פתרונות שיאפשרו "גם וגם" - גם להמשיך את המלחמה עד להשגת יעדיה, וגם לנקוט צעדים שילמדו שהיא אכן קשובה לסוגיות שמטרידות את העולם. מרחב הפעולה שלה אמנם הצטמצם משמעותית בשבועות האחרונים, על רקע משגים שביצעה, אך הוא לא נסגר לגמרי: אפשר עדיין לתקן מסלול ולהמשיך להשגת היעדים, מבלי לאבד את תמיכת העולם.

לא הפנימו את השבר

לרוע המזל, הממשלה עושה בדיוק את ההפך - ולא רק מול העולם. גם בבית פנימה, במקום לרתום את כל האנרגיות שנבעו מ-7 באוקטובר ל"ביחד ננצח" אמיתי וחיובי, מתקיים כעת תהליך שלילי ומסוכן. עדות לו אפשר למצוא בחוק הגיוס, שמלמד שחלקים רחבים מדי בעם לא הפנימו את השבר שאירע כאן, ואת הצורך לתקנו.

גם כאן, עדיין יש לממשלה זמן לתקן. אם תבחר בכך, היא תמצא לצידה את הרוב המכריע של הישראלים, שממשיכים לחפש את המאחד. אם תיכשל, ותמשיך במקביל לחלק כספים קואליציוניים ולקדם רעיונות הזויים - היא תגלה שהמשבר הבינלאומי שעימו היא מתמודדת מתגמד לעומת המשבר הפנימי שעלול להתרגש עליה.