ה"לאו" לארה"ב בסוגיית הפסקת המלחמה מייצג כמעט את כולנו

כשרה"מ אומר "לא" לנשיא ארה"ב שתובע ממנו להסכים להפסקת אש של כמה חודשים, ולמעשה לחדול מהמלחמה; כאשר נתניהו מתעקש (נכון לעכשיו) שההפוגה לא תארך יותר משישה שבועות - הוא מייצג את הרוב המכריע של אזרחי ישראל, כמעט את כולנו.

כשביידן "חוטף עצבים"ומגדף עקב כך את נתניהו, הוא מגדף לפיכך את העמדה שבה אוחזים כרגע מרבית אזרחי ישראל, שאינם מוכנים שהמלחמה הזאת תיגמר ללא הכרעה מוחלטת של חמאס, הצבאי והאזרחי, כולל רפיח ומרכז הרצועה, וכמובן - כולל השבת החטופים. כולל הכל. במקרה הזה, נתניהו הכה מושמץ, צודק לחלוטין, והוא אינו היחיד. גנץ ואיזנקוט לגמרי איתו.

גם כשנתניהו אומר "לא" למדינה פלשתינית, הוא מייצג כרגע את עמדתם של רוב אזרחי מדינת ישראל, שמבינים בדיוק מי הפרטנר החדש־ישן שהאמריקנים מייעדים לנו: ישות מדינית - שללא קשר להנהגתה שאולי תוחלף או תתחדש - מרבית תושביה תומכים בטרור, תומכים בטבח ורוצים בהשמדתנו ובחיסולנו כאן. עם אלה לא עושים הסדרים, לא זמניים ולא קבועים, בפרט כאשר מדובר ביהודה ושומרון, שהם חלק מרכזי מהזהות הלאומית וההיסטורית ומהמולדת שלנו - חבלי ארץ שבהם כבר חיים חצי מיליון יהודים במציאות התיישבותית של אל־חזור.

הנשיא ביידן הוא ידיד. חלק מאנשי ממשלו, ובהם שר החוץ בלינקן, הם פחות ידידים. לנשיא עצמו יש אילוצים פוליטיים פנימיים בארה"ב, מול האגף הפרוגרסיבי במפלגתו ומול קהל בוחרים מוסלמי, ואלה משפיעים על התנהלותו מול ישראל. האם אנו צריכים/יכולים להתחשב בכך? התשובה בגוף השאלה: ישראל כבר מתחשבת בכך, בהחלטתה הבלתי הגיונית בעליל להעביר סיוע הומניטרי, אוכל ודלק אל תוך רצועת עזה. היא עושה זאת אף שבכך היא מאריכה את המלחמה, מאריכה את יכולת ההתנגדות הצבאית של חמאס מולה, יוצרת סיכונים רציניים ומשמעותיים יותר לחיילינו, מוותרת על מנוף לחץ משמעותי לשחרור החטופים במחירים נמוכים יותר, ומאפשרת המשך השפעה חמאסית על האוכלוסייה העזתית, באמצעות חלוקת הסיוע.

ישראל נוהגת כך מכיוון שהיא זקוקה למטרייה הבינלאומית שממשל ביידן מעניק לה, ומכיוון שהיא אינה עומדת על שתי רגליה אפילו בקטע החימושי, סוגיה שבה היא תצטרך - אחרי המלחמה - להפיק לקחים ולגבש מדיניות חדשה מול הידידה הגדולה ארה"ב בכל הקשור לייצור עצמאי של נשק ולרכש של חימושים ממקורות נוספים.

בכל הקשור להמשך המלחמה ולניצחון המוחלט - לא רק שמותר לומר "לא" לעמדה הפוכה של ארה"ב, אלא חובה לומר לה "לא". מי שיאמר "כן", בין שיהיה זה נתניהו ובין שגנץ, יירק, מטפורית, בפני החיילים ומשפחותיהם, שהקריבו למען המדינה רבות, ואין לו מנדט מוסרי לכך.

גולדה מאיר בהתעקשותה להמשיך במצור על הארמיה השלישית במלחמת יום הכיפורים, ומנחם בגין בהחלטותיו להפציץ את הכור בעיראק או לספח את הגולן, וגם ממשלות ישראל שהתעקשו להמשיך לבנות בירושלים, אמרו "לא" לארה"ב ו"נשארו בחיים". הסקרים כרגע אמנם מלמדים שנתניהו איבד את תמיכתם הפוליטית של מרבית אזרחי ישראל, אבל ה"לאו" שלו לאמריקנים בסוגיה של הפסקת המלחמה מייצג כמעט את כולנו.