על רקע "השבת השחורה" והמזוויעה ב־7 באוקטובר, אך טבעי הוא שאלומת האור הופנתה גם אל עבר טראומות וקטסטרופות קודמות, שבהן קברניטים מדיניים וצבאיים נצמדו באופן דווקני וקשיח להשקפות עולם שמהן נגזרו קונספציות נוקשות - בזיקה לכוונותיהם של יריבים ואויבים. בין היתר נערכה השוואה בין התקפת הפתע היפנית, שב־7 בדצמבר 1941 פגעה פגיעה קשה (אם גם לא משתקת) בספינות הצי האמריקני, שעגנו בפרל הארבור שבהוואי, לבין המתקפה הרצחנית שביצע חמאס, 82 שנים מאוחר יותר, על הדרום הישראלי. ואולם למרות הדמיון הקיים בכל הקשור לאמונתם של הקודקודים במדינות המופתעות, שהיכולות הצבאיות העדיפות שלהן על פני אויביהן יאפילו על ממד כוונות הזדון של יפן ושל חמאס - וכך יבטיחו שהסטטוס קוו לא יופר באורח דרמטי, קיים פער עמוק ביניהן מבחינת הגיונן ותוכנן הספציפי של שתי הקונספציות שקרסו באחת.
בהקשר ליחסי ממשל הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט עם טוקיו במרוצת החודשים שקדמו למתקפת הפתע היפנית, היתה המדיניות האמריקנית מעוגנת בקונספציה המגובשת היטב, שלפיה דיפלומטיה קשוחה וחסרת פשרות היתה הערובה המוצקה היחידה להרתעתה של יפן מפני המשך צעדיה התוקפניים בגזרת אסיה בכלל, ולשימור "השלום הקפוא" בינה לבין ארה"ב, בפרט.
תיעוד מצפון רצועת עזה: תקיפה סמוך לבית החולים האינדונזי // רשתות ערביות
ואמנם, הקבוצה הדומיננטית בקבינט האמריקני, שבראשה עמדו שר המלחמה הנרי סטימסון ושר האוצר הנרי מורגנטאו, היתה משוכנעת שהנתיב היחיד לריסונה של יפן, היה נעוץ באימוצה של אסטרטגיה כוחנית ללא רבב. זאת, תוך שימוש במנופי לחץ ואכיפה מרחיקי לכת דוגמת הטלת אמברגו נפט מוחלט על יפן והקפאת נכסיה הפיננסיים בארה"ב. רק כך, גרסו, אדריכלי הקו הניצי בממשל, ולנוכח עליונותה הצבאית של ארה"ב על יפן, יימנע תסריט הבלהות של מלחמה בשתי חזיתות.
הצטרפותו, אם גם המהוססת, של הנשיא רוזוולט (שמלכתחילה תמך באסטרטגיה מתונה יותר כלפי "ארץ השמש העולה"), אל הסיעה הניצית - סתמה, הלכה למעשה, את הגולל על הניסיונות להפיג את המתח הגואה בכלים דיפלומטיים, וכך הובילה את הממשל היישר למסלול בלעדי של איומים מחריפים ושל ענישה.
ב־7 בדצמבר נחשף לכל עד כמה אתנוצנטרית ושטחית היתה קונספציה זו. שכן, מדיניות הסנקציות הקיצונית, ללא כל נכונות לפשרה, דחפה בסופו של דבר את ממשלת יפן לקרוא תיגר על המעצמה האמריקנית ולקבל החלטה עתירת סיכון של יציאה למלחמה מעמדה של חולשה צבאית וכלכלית.
הדמיון קיים בעיני המתבונן
בניגוד מוחלט לקונספציה ניצית "טהורה" זו, שהתנגדה בתוקף לכל מחווה או צעד בונה אמון כלפי יפן, הקונספציה המדינית והביטחונית הדומיננטית של ישראל כלפי חמאס במשך יותר מעשור היתה מבוססת על האמונה שדווקא סל של פיתויים ופיצויים כלפי ארגון הטרור הוא שיביא לריסונו, ואולי גם למיתונו. בעוד סטימסון ומורגנטאו נותרו משוכנעים שכל מהלך בונה אמון כלפי טוקיו, כגון אספקה מבוקרת ומדודה של דלק, תתפרש על ידה כהפגנת חולשה ותגרור צעדי תוקפנות נוספים - נותרו מקבלי ההחלטות הישראלים, ובראשם ראש הממשלה נתניהו, צמודים לקונספציה ההפוכה. קרי, שמזוודות המיליונים מקטאר והנפקת רישיונות עבודה בהיקף הולך וגדל לפועלים מעזה, יבטיחו את המשך השקט היחסי בדרום. שכן, איזו תועלת רציונלית (מנקודת ראות מערבית) יכולה להיות עבור ארגון שאחראי, לכאורה, גם על רווחתם של תושביו ברצועת עזה, בשבירה גורפת של כללי המשחק השברירים, בכך שייזום מתקפה ברברית כנגד אוכלוסייה אזרחית?
ברור, אם כן, שבשני המקרים נצמדו מקבלי ההחלטות לקונספציות שהוכחו כמוטעות מיסודן, גם אם היו מנוגדות זו לזו מבחינת תוכנן. בשני המקרים גם יחד לא עלה בידם להשתחרר מן הבועה התרבותית שאפפה אותם, וכך התמידו בראייתם את אויביהם כמי שפועלים על יסוד "צופן תפעולי" זהה והנחות מוצא דומות לגבי מרחב ההתנהלות הרציונלית. זאת, למרות שפע המידע, שהוכיח בבירור שוב ושוב שדמיון זה קיים אך ורק בעיני המתבונן.
יש סימנים מעידים
לאור ניסיונות העבר הקרוב והרחוק (שלא לדבר על הקונספציה, שהתמוטטה באופן כה טראומטי ביום הכיפורים 1973) יש, אפוא, לנקוט היום משנה זהירות מפני נפילה אל תוך מלכודת של קונספציה נוספת. במיוחד אמורים הדברים לגבי הקונספציה הרווחת כיום, המושתתת על הימנעות מלשרטט אפילו מתווה ראשוני של "היום שאחרי". ארה"ב כבר נכוותה קשות מרתיעה זו, כאשר נצמדה לעיקרון של "כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות". התוצאה מכך היתה חדירתה של בריה"מ למאחזים עתירי חשיבות אסטרטגית באירופה בשלהי מלחמת העולם השנייה, שעיצבה במידה רבה את קווי המתאר של המלחמה הקרה. והיום? הגם שדיבורו של הנשיא ביידן כלפי ישראל היה בעיקרו חם, מלטף ואוהד מאז 7 באוקטובר המר והנמהר, הוא לא הסתיר את ביקורתו על כך שישראל טרם גיבשה תוכנית מדינית. יתר על כן, על רקע קיומו של ואקום מדיני (למעט פסילתה של הרשות הפלשתינית כשותפה בתהליך על ידי ראש הממשלה), אין זה מפתיע שהנשיא ואנשיו חידדו יותר ויותר את המסר, והעלו בגלוי (דוגמת מאמרו מסוף השבוע של ביידן) את "אופציית הרשות הפלשתינית המחודשת" כמתווה רצוי.
אין פירוש הדבר, כמובן, שעל ישראל לקבל כעובדה מוגמרת את העמדה האמריקנית המתגבשת. מצד שני, לנוכח התלות הצבאית והמדינית הגדולה בהמשך רצונו הטוב של הדוד סם, מן הראוי שתיזום כיווני מחשבה ומדיניות אחרים (למשל, הסדר זמני שיתבסס על נוכחות או"ם מוגברת, או על הקמת כוח רב־לאומי), ולו גם כבסיס למיקוח עם הממשל. בהקשר זה יש לזכור שהפרספקטיבה האמריקנית בזיקה לחזית אינה זהה לזו הישראלית. שכן, אף שהממשל חשוף בימים אלה לביקורת על כך שאינו מגיב בנחרצות הנדרשת להתגרויות החוזרות והנשנות מצד לווייניה של איראן במרחב, מבחינתו חלק, לפחות, מיעדיו בעימות - כבר הושגו. הסיוע לישראל והנוכחות הצבאית האמריקנית היו ונותרו מרשימים. שליחיו של ציר הרשע נבלמו, ועובדה היא שמה שהתחולל ב־7 באוקטובר לא הביא עד כה להסלמה בלתי מבוקרת.
לאור העובדה שמצבו בסקרים של הנשיא הקשיש, שהשבוע מלאו לו 81 שנים, רחוק מלהיות מזהיר, וגם שרמת התמיכה הציבורית בישראל, במיוחד בקרב מפלגתו שלו, מגלה לאחרונה סימני שחיקה; ולאחר שרק לפני כשבוע נמנע הבית הלבן מלהטיל וטו על הצעת החלטה במועצת הביטחון, שבין היתר קראה להרחבת ההפוגות ההומניטריות ומסדרונות התנועה בעזה - עדיף (במקביל להמשך הלחימה), להטות אוזן לסימנים המגיעים מוושינגטון, ולגבש "מפת דרכים" ליום שאחרי. זאת, במקום לשקוע בתוככי הקונספציה השוללת את ההיערכות המדינית ליום המחר עוד לפני שהתותחים הפסיקו לרעום באופן סופי.
צה"ל תקף מהאוויר מהיבשה עשרות מטרות בעזה // דובר צה"ל
כל התחמקות מעיסוק בסוגיה קיומית זו כבר עתה, כאשר הבוקר נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה בקרבות, עלולה להעמידנו בפני מציאות חדשה, ואולי אפילו להוביל לחיכוך גלוי עם הבית הלבן.
פרופסור אברהם בן־צבי כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת שיקגו בנושא: "מדיניותו של ממשל רוזוולט כלפי יפן, 1940-1941" (שמאוחר יותר עובדה לספר שראה אור באנגלית)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו