היום שאחרי כבר כאן: קבינט המלחמה חייב גיוון

כשנפתחה מלחמת חרבות ברזל, הכלל שקבעו שרי הממשלה היה "הומניטרי תמורת הומניטרי". ברוח זו הופסקה אספקת המים והחשמל מישראל לעזה, ופצצות אזהרה ישראליות נפלו ליד מעבר רפיח, כדי לרמוז למצרים שגם מהצד שלה לא תיכנס טיפה של אספקה לרצועת הרצח העזתית.

אלא שבחומה שהוקמה לפני שישה שבועות נסדקו פרצות. ישראל עצמה היא זו שמזרימה מים לדרום רצועת עזה. מזון ותרופות עוברים דרך מעבר רפיח. והחל מיום שישי הקבינט המצומצם גם אישר הכנסה של דלק בהיקפים לא קטנים.

"לא תהיה הפסקת אש ללא שחרור חטופינו"

"אין כניסת דלק, אין כניסת פועלים ולא תהיה הפסקת אש ללא שחרור חטופינו", אמר נתניהו. "הוריתי להטיל מצור מוחלט על רצועת עזה. לא יהיה חשמל, לא יהיה מזון, לא יהיה דלק. הכול סגור", הודיע גלנט.

והנה כעת, הם ויתר מקבלי ההחלטות מתהפכים, מפירים החלטה מפורשת של הקבינט הרחב שלפיה לא ייכנס דלק לעזה, ולוקחים סיכון כבד שחמאס יקבל חמצן, תרתי משמע, להמשך הלחימה.

לנוכח הנסיגה הזו מהעמדה הראשונית, הדבר הראשון שקבינט המלחמה חייב הוא גיוון. בצדק כתב סמוטריץ' לנתניהו בשישי כי "מדיניות המלחמה נקבעת בידי מי שהיו במשך שנים חלק מהקונספציה שהתנפצה לכולנו בפנים בשמחת תורה".

מאחר שדרישת סמוטריץ' לצרף אותו לקבינט המלחמה תעורר בעיות פוליטיות קשות, שכן זו גלולה שגנץ יתקשה לבלוע, מתבקש להתפשר על גדעון סער.

האחרון כבר תרם רבות כשהציע בתחילת המלחמה להקים רצועת ביטחון מורחבת עוטפת הרצועה. סער גם ידע בשעתו להתנגד להכנסת הפועלים מעזה וביקר את התוצאות הרפות של צוק איתן. מדובר בשר־אזרח, עם הרבה ניסיון ותפיסת עומק, שיכול להביא לסיעור מוחות.

לחץ כבד מהמערב

הסיבה העיקרית לכך שישראל מאפשרת הכנסת דלק לעזה היא לחץ כבד מהמערב. מנהיגינו כנראה לא רוצים להגיע למצב שבו ארה"ב תיאלץ לבחור בין המשך תמיכתה בנו לבין הסיוע ההומניטרי שכה חשוב לה. לכן, שוב נענו להפצרותיה.

אולם הפיחות הזוחל בעמדות הישראליות מתחיל ליצור נזק מצטבר, גם מבחינה מלחמתית וגם לטווח הארוך. כל עוד ישראל ממשיכה להיות זו שעם היד על השאלטר ברצועה, היא שבה ומקבלת אחריות עליה.

זאת, בניגוד לכוונה הראשונית להטיל על הקהילה הבינלאומית את האחריות לשלום העזתים. למעשה, מה שהעולם אומר לנו הוא שכבר עתה צריך לתת את הדעת על גורלה של האוכלוסייה הזו.

בניגוד למה שחשבנו, מצבם של הפליטים האלה - שרבים מאנשי חמאס מתחבאים בתוכם - מתדפק על דלתנו כבר עתה, וגורם לכרסום בעמדות המוצא שאיתן התחלנו את המלחמה.

כדי לבלום את ההידרדרות, צריך להתחיל לפעול לפתרונות ארוכי טווח. למשל, עסקה שקטה עם מצרים שתיישב לפחות חלק מהעזתים במערב המדינה. גם ההגירה מרצון למדינות המערב, שהציעו דנון ובן ברק, היא רעיון מבורך.

קבינט המלחמה חייב להיצמד להחלטות ולעקרונות שקבע בתחילת הדרך, ולא להתפשר על צעדים שמחלישים את ישראל ועוזרים לחמאס.