שעון החול פועל לרעתנו

הנה זה מתחיל. קודם אספקה הומניטרית, ועכשיו סדר היום האירופי מתחיל ללכת לכיוון של "הפסקת אש הומניטרית". כל העולים לרגל והמחבקים, מביידן דרך מקרון, רוצים רק דבר אחד: אל תילחמו. אתם תגרמו למלחמת עולם שלישית.

תפקידו של מנהיג עכשיו זה לדבוק במשימה שעליה החליטה הממשלה ולהוביל לשם. זה אומר להורות לצה"ל להמשיך את המתקפה האווירית באמצעות פעולה קרקעית מכריעה.

הצורך העליון בפעולה מהקרקע, תוך כיבוש וטיהור כפי שהכוחות התאמנו, הוא צורך צבאי. לא ידוע מה התפוקה היומית של האש מהאוויר ושל הכניסות הקרקעיות המוגבלות. צה"ל בוודאי יודע. אבל אין ספק שזה לא מספיק להשגת היעד של השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. 

ישראל אינה אימפריה שיכולה להטיל מצור על עיר או על מרחב יישובי לתקופה בלתי מוגבלת. אנחנו כבר רואים את שעון החול בפעולתו. כל היסוס מוביל ללחץ נוסף. עכשיו אומרים שהאמריקנים עוד לא נערכו, אחר כך נשמע שמחכים למשאית של השק"ם.

עשינו נורמליזציה לרצח עם

נראה שמגויסי המילואים הגיעו לשלב של התחלת השחיקה במוטיבציה. ירידה במורל כתוצאה של אי־אמון בדרג הצבאי העליון ובדרג המדיני. עוד מעט ישראל תגיע לשלב שהגדיר משה דיין ערב מלחמת ששת הימים: או שיוצאים למלחמה, או שמשחררים את המילואים.

אבל יש הכרח לאומי היסטורי שהוא בעל ממד מוסרי. מי שהיה בדרום, ביישובי מערב הנגב שספגו את מתקפת הטבח של חמאס ב־7 באוקטובר, יודע שנוסף על אתרי ההריגה נוצרת תופעה מחרידה; זהו מודל של רצח עם בקטן שהמוסלמים הראו לנו.

ואנחנו בינתיים עשינו למאורע הזה נורמליזציה. שרידי שלולית הדם בגן הילדים בבארי. הצעקות בסמארטפונים של נציגי המנגנון הממשלתי המובילים עיתונאים ופונקציונרים מחו"ל דרך חדרי המוות. ישראל הופכת בהדרגה את היישובים לדיסנילנד דיפלומטי.

צריך לשים לזה סוף. ההסברה הכי טובה לחומרת הפשע נגד העם היהודי והיישוב בישראל היא בתגובתה של ישראל, שחייבת להיות מתקפה צבאית על הקרקע שמטרתה השמדת חמאס, כפי שהמליץ הגנרל פטראוס ועוד 7.5 מיליון אזרחים ישראלים יהודים וגם לא יהודים.

אי אפשר להשתמט מהתפקיד הקשה והמכריע הזה שההיסטוריה הטילה על כתפי רה"מ נתניהו. כך ישראל מוצאת את עצמה מפותלת במשאים ומתנים של כוחות בינלאומיים עם חמאס מעל לראשה. האמריקנים והאירופאים מתמקחים עם מבצעי הרצח ההמוני.

הנימוק המוסרי הנוסף הוא חידוש האמון של העם בצה"ל. אסור שתיווצר הרגשה שהדרג המדיני לא נותן אמון ביכולתו של צה"ל להסיר את האיום. ולאחר האירוע של 7 באוקטובר, העם שהתגייס בהמוניו רוצה לראות את צה"ל בפעולה, ולא רק הפעלת "אש מהאוויר".

כך שהשאלה היא רק העיתוי של מהלך ההכרעה על הקרקע. קיימות נכונות ומוטיבציה מעל ומעבר; הן מגובות בביטחון רב של החיילים והמפקדים ביכולתם. מפקדי גדודים וחטיבות חוששים רק מדבר אחד: שהם לא יהיו ראשונים, אלא ישמרו אותם כעתודה או כגל שני.

כדי לפרוט על נימי העבר, אף שכבר יש לצה"ל שם למבצע הקרקעי, מוצע בזאת לקרוא למבצע שממשיך את חרבות ברזל "אבירי לב 2", חלק שני של מתקפת הצליחה ב־1973.