האפשרות להסכם נורמליזציה עם סעודיה מעמידה את ישראל באחת הדילמות המורכבות שנדרשה אליהן מעודה. מחד, עולה האפשרות לנרמל את היחסים עם הגדולה והחשובה במדינה ערב והאסלאם, ובהמשך לכך כנראה גם עם שורת מדינות נוספות; מאידך, ויתורים מפליגים בסוגיות שהן בליבת הביטחון הלאומי של ישראל, לרבות כאלה שעלולות לחולל שינויים טקטוניים באזור.
נתניהו בהתייחסות לטיסת הישראלים מסעודיה: "מעריך את השכנות הטובה, שמח שכולם חוזרים הביתה" (ארכיון)
על צד החיוב אין צורך להכביר מילים. סעודיה היא הפרס הגדול: מדיני, ביטחוני ובעיקר כלכלי. הסכם איתה יפתח נתיב לכלכלה הגדולה באזור ולפיוס היסטורי עם האסלאם (או לפחות עם רובו השפוי). הוא גם יבנה ציר ביטחוני־מדיני יציב, שישראל במרכזו, מול האיום האיראני, וידחק את הסוגיה הפלשתינית או לפחות יסייע לפרמט אותה בהסכמת כל הצדדים.
היתרונות האלה משמעותיים, אבל אי אפשר להתעלם מהחסרונות שבאים לצידם. הסעודים הציבו לאמריקנים רשימת דרישות שאפתנית, ובראשה שלושה עניינים: ברית הגנה, רכש מסיבי של אמל"ח ויכולות צבאיות וטכנולוגיות מתקדמות, ותוכנית גרעין אזרחית שכוללת העשרת אורניום על אדמת סעודיה.
הדרישה הסעודית הראשונה טובה לישראל ולמזרח התיכון. ספק אם סעודיה תקבל את מלוא מבוקשה (ברית הדומה לנאט"ו), ואפשר שתיאלץ להסתפק בפחות ("שותפה ביטחונית מרכזית" בדומה למעמד שניתן להודו) ואולי גם בהרבה פחות. אבל עצם קיומו של הסכם כזה יגביר את המעורבות האמריקנית באזור באופן שעשוי להרתיע ולרסן את הגורמים השליליים.
הדרישה הסעודית השנייה בעייתית מאוד מבחינת ישראל. אמל"ח ומערכות נשק מתקדמות, לרבות טכנולוגיה עילית, יציבו את סעודיה בחזית הצבאית־טכנולוגית באזור, כתף אל כתף עם ישראל. כל עוד סעודיה נמצאת במחנה השפוי אין בה לכאורה איום, אבל מה יקרה אם תתחולל בה הפיכה או אם יורש העצר שמוביל את הרפורמות ייפגע?
היתרון הצבאי יישמר?
בדיוק מהסיבה הזאת מקפידים האמריקנים לשמר את היתרון הצבאי האיכותי של ישראל. הדבר מתבצע תחת חוק קונגרס, וישראל תידרש לקבל כעת הטבות מפליגות כדי שתוכל לחיות בשלום עם הדרישות הסעודיות. במערכת הביטחון כבר עובדים על רשימה כזאת, אבל על ישראל לוודא שהיא תינתן (או לפחות תובטח ותעוגן) קודם שההסכם עם סעודיה ימוסמר.
הדרישה הסעודית השלישית היא הבעייתית ביותר. לכאורה מדובר בתוכנית אזרחית שנועדה לשמר את סעודיה כמעצמת אנרגיה עולמית גם בעידן הפוסט־נפט, אבל היא יכולה להיות מוסבת בקלות ובתוך זמן קצר לצרכים צבאיים. הסעודים העלו כמה פתרונות אפשריים כדי להניח את דעתם של הספקנים, ובראשם הצעה שתוקם חברה אמריקנית־סעודית שתשלוט בתהליך ההעשרה ותוודא שהוא יתבצע רק לשימוש אזרחי. פתרון כזה יהיה טוב רק אם יישמר, אבל מה יקרה אם כוחות עוינים ישתלטו על השלטון בסעודיה, או אם היא תחליט יום אחד להלאים את החברה (כפי שעשתה לחברת הנפט הלאומית שלה, עראמקו)?
מצדדי העסקה טוענים שאם ארה"ב לא תספק לסעודיה יכולת להעשרת אורניום, סין או צרפת יעשו זאת. הטיעון הזה קלוש, ולא רק משום ששתי המדינות נמנעו מלעשות כן עד היום. ספק אם הן ילכו למהלך כה מרחיק לכת נגד המדיניות האמריקנית ובאופן שעלול להציב אותן תחת סנקציות מצידה, וספק אם סעודיה תעשה כן משום שכל מטרתה היא להיכנס לתהליך כזה תחת המטרייה האמריקנית.
נימוק אחר שמעלים מצדדי העסקה הוא העובדה שאיחוד האמירויות כבר מחזיקה בתוכנית גרעין אזרחית. אלא שהאמירותים עושים זאת לאחר שחתמו על הפרוטוקול הנוסף של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שאוסר עיבוד פלוטוניום והעשרת אורניום, והם פועלים תחת פיקוח הדוק כאשר חלק מהתהליכים מתבצעים במדינות אחרות.
כדי לעבור למסלול צבאי יידרשו להם זמן, משאבים ומתקנים, שיאפשרו למדינות המערב מספיק הזדמנויות לבלום את התהליך.
המומחים סקפטיים
לסעודים, לעומת זאת, תינתן עצמאות מלאה. הדבר יפתח בהכרח מרוץ אזורי, כאשר מדינות נוספות - מטורקיה ומצרים, ועד עיראק וירדן - ידרשו לעצמן יכולות העשרה עצמית דומות. כתוצאה מכך היציבות האזורית תתערער, ושלל גורמים יחזיקו במפתח לזינוק אפשרי ליכולות העשרה צבאית.
עבור ישראל זאת עלולה להיות קטסטרופה של ממש, שעומדת בניגוד מוחלט למדיניותה המוצהרת שלא לאפשר לאף גורם באזור להשיג יכולת גרעינית צבאית.
בראיון שהעניק לפני שבועיים בוושינגטון, אמר השר רון דרמר כי ישראל לא שוללת גרעין אזרחי בסעודיה. זאת, אף שהחלטה בנושא טרם התקבלה. בחודשים האחרונים נערכים דיונים בהשתתפות קבוצה מצומצמת של בכירים שדנים בנושא, תחת הדירקטיבה לחפש אחר פתרונות שיאפשרו לישראל לחיות איתם בשלום.
אלא שספק אם יש בנמצא קונץ־פטנט כזה. לישראל אסור לייפות את המציאות, והיא צריכה להסתכל לה בעיניים ולשאול את עצמה ביושר אם הפלוסים של הסכם עם סעודיה שקולים למינוסים של הסכם כזה. התשובה ברורה: מיטב המומחים סבורים שלא, בעיקר בגלל הסוגיה הגרעינית.
נראה שבנימין נתניהו סבור אחרת. זה מפליא, ולא רק מפני שהוא הקדיש את העשורים האחרונים למאבק בגרעין האיראני, אלא כי רק לפני שנה הוא התריע מעל לכל במה אפשרית מפני הסכם הגז עם לבנון, וקבע כי מדובר בסכנה ביטחונית לישראל. כעת עומדת על הפרק סכנה גדולה פי כמה, שהכרעה בה לכאן או לכאן תעצב את פני האזור לשנים רבות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו