הגיע הזמן לגלות אחריות: השמאל צריך לחדול מהעצמת כוחו של בית הדין בהאג רק כדי לנצח בזירה הפוליטית הפנימית

אחד הגורמים העיקריים לעצירת הרפורמה המשפטית בחודש מרץ האחרון היה מכתבי האיומים בסרבנות של חיילי סדיר ומילואים, וביניהם גם הטייסים. במסגרת הדיונים, חזרה על עצמה הטענה כי הרפורמה המשפטית מסכנת את חיילי צה"ל בפני העמדה לדין בבית הדין הפלילי בהאג. עו"ד גיל-עד נעם, המשנה ליועמ"שית לעניין משפט בינלאומי, אף טען בפני ועדת חוקה בכנסת כי צמצום היבטים של עילת הסבירות יקשה על היכולת של המדינה להדוף חקירות בזירה הבינלאומית.

לטענת המתנגדים לרפורמה, רק ההערכה שרוחש בית הדין בהאג לשופטי בג"ץ מונעת חקירה נגד חיילי צה"ל. אך בפועל, כפי שמוסבר באריכות בנייר עמדה חדש של פורום קהלת, אמירה זו נעדרת בסיס משפטי, אך עלולה להפוך לנבואה המגשימה את עצמה ולזמן לחץ וסנקציות בינלאומיים.

עמדתן הקבועה של ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, היא שאין לבית הדין הבינלאומי סמכות לחקור את מדינת ישראל. ישראל אינה חתומה על אמנת רומא ולא קיבלה אף פעם את סמכות בית הדין בהאג. אם כן, הדרך היחידה שתקנה לבית הדין הבינלאומי סמכות לחקור את מדינת ישראל תהיה אם היא ביצעה פשעים בשטח מדינה חברה אחרת. כלומר, התנאי הבסיסי לסמכות של בית הדין הוא קיום של מדינה בעלת סמכות פלילית המאצילה אותה לבית הדין. העובדה הברורה היא שמדינת פלשתין אינה קיימת וההכרה מצד מדינות מסוימות או העצרת הכללית של האו"ם לא משנות זאת.

ההסכמים בין ישראל לרשות הפלשתינית משאירים את גבולות הקבע של מדינה פלשתינית פוטנציאלית להסדר עתידי, אך גם אם מדינה פלשתינית הייתה קיימת, לפי הסכמי אוסלו, אין לה שום סמכות משפטית או עובדתית בשטח C, ירושלים או על אזרחי ישראל באופן כללי. חרף זאת, הקביעה של בית הדין ב-2021 שבסמכותו לחקור את "המצב בפלשתין" מערער את מעמדו כערכאה ניטרלית. מדינות המערב המובילות, בראשן ארה"ב, דחו את קביעת הסמכות של בית הדין.

עוינות לישראל מהותית למבנה הבסיסי של בית הדין. אמנת רומא סטתה מההגדרה המסורתית של פשעי מלחמה באמנת ג'נבה, לפי דרישות של מדינת ערב, כדי להפליל את מדינת ישראל וכך ההגדרה שנתפרה ספציפית כדי לכלול יישובים יהודים ביהודה ושומרון. לראיה, בית הדין מסרב לחקור את ההעברה המסיבית של אזרחים טורקים לצפון קפריסין ואזרחים רוסים לשטחים כבושים באוקראינה.

מתנגדי הרפורמה מתריעים שלולא הווטו של שופטים מכהנים על מינויים לבית המשפט העליון, מערכת המשפט הישראלית לא תחשב עצמאית ולכן ייפגע "עיקרון המשלימות", לפיו בית המשפט לא יפעל במקום שבו המדינה המעורבת מפעילה הליכים פליליים עצמאיים. אם זה היה נכון, הרי שברוב המוחלט של המדינות החברות בבית הדין, למשל בקנדה, צרפת וגרמניה שגופים פוליטיים נבחרים ממנים שופטים חוקתיים, אין בתי משפט עצמאיים.

נכון לעכשיו, הרפורמה המשפטית מתמקדת בצמצום עילת הסבירות. התרעות שהסבירות עומדת בין ישראל לבין חקירה פלילית אינן רציניות. ה-ICC הוא גוף בינלאומי שבו חברות מדינות עם מגוון רחב של שיטות משפטיות ופוליטיות, לרבות מונרכיות. אין דבר בהיסטוריית השפיטה עד כה שמצביע על כך שעיקרון המשלימות דורש ארגון מסוים של איזון סמכויות ולא אחר, או שהניתוח המשפטי של המשלימות מתייחס בכלל לכל הדקויות של החוק המקומי, כמו יכולתו של בית המשפט העליון למנוע מינויים או החלטות אחרות של שרים הנתונות לשיקול דעתם.

בהינתן סמכות פלילית, בית הדין בהאג מעמיד לדין כאשר מדינה חברה "אינה יכולה או אינה חפצה" לחקור פשעים. הרפורמה המשפטית לא משפיעה על המערכת הפלילית, עצמאותה או נכונותה להעמיד לדין חיילים שסרחו. חיילים הפועלים בניגוד לחוק נשפטים בפני בתי דין צבאיים ולא בפני בית המשפט העליון, ולכן הרפורמה לא מורידה מעיקרון המשלימות. מצד שני, בראש כתב האישום נגד ישראל עומד "הפשע" של נוכחות יהודית ביהודה ושומרון.

בית המשפט העליון מעולם לא התייחס להתיישבות כעניין פלילי משום שמדינת ישראל אינה רואה בהתיישבות פשע. באישום הזה, מערכת המשפט הישראלית לעולם לא תוכל לעמוד בדרישת בית הדין הבינלאומי.

מנסחי עצומות הסרבנות מעמידים פנים כאילו בית הדין בהאג מתעניין בסוגיות המשפטיות ומחליט באופן בלתי-משוחד. בפועל, בית הדין ממשיך לחקור בלי בסיס משפטי, כי עוינות כלפי ישראל מובנית באמנה המכוננת שלו. מתנגדי הרפורמה משתמשים בערכאה בינלאומית לא-לגיטימית כמקל וכשוט נגד רוב אזרחי וממשלת ישראל.

ניפוח איום תביעות בינלאומיות עלול לחזור אלינו כבומרנג ולהזמין התערבות בינלאומיות. עד לאחרונה, הימין והשמאל הציוני היו מאוחדים בדחייה של חקירות ה-ICC. על השמאל לגלות אחריות ולחדול מהעצמת כוחו של בית הדין הבינלאומי רק כדי לנצח בזירה הפוליטית הפנימית.