יש להניח כי ישראל תהיה הכתובת העיקרית ללחצים שיופעלו מצד משתתפיה של הפסגה המדינית-ביטחונית שמתכנסת בשעות אלה בעקבה.
הפלסטינים יאשימו כי פעולות צה"ל והשב"כ בערים ובמחנות הפליטים בשטחי יו"ש מגבירות את המוטיבציה לביצוע פיגועים נגד ישראל, מרחיבות את מעגל הטרור ומרסקות את "הרשות הפלסטינית" ואת מנגנוניה.
הירדנים יאשימו שהגידול במספר היהודים העולים להר הבית ו"ההתגרויות" מצד גורמים ישראליים מלהיטים את הרוחות ומשפיעים לשלילה גם על הרחוב בירדן. המצרים יטענו בנוסף לזאת כי ההתנהלות ביו"ש, בהר הבית ובנושא האסירים הביטחוניים משחקת לידי חמאס וגורמי הטרור ברצועת עזה, שגם כך מתקשים לרסן את עצמם.
קרוב לודאי שהנציגים האמריקנים יסכמו כי המצב נפיץ ומסוכן, מחייב את כל הצדדים לריסון ומצריך צעדים דחופים לחיזוק "הרשות הפלשתינית" ולחידוש התיאום הביטחוני בינה לבין ישראל.
לא להתניות על חופש הפעולה של ישראל
בשם הרצון לעבור את הרמדאן בשלום ולבלום את מה שנראה כתהליך התפרקות של הרש"פ, ישראל עלולה להידרש לצמצום פעילותה בתוככי השטח ולצעדים מרסנים בנושא הר הבית.
העמדה שתוצג בסוגיות אלה על ידי ראשי המל"ל והשב"כ עשויה להשפיע לא רק על ההיערכות הביטחונית בזמן הקרוב, אלא גם על הגישה שתתפתח בקשר למעמד הרש"פ וביחס לסידורי הביטחון בכל הסדר עתידי בין ישראל לפלשתינים, ומכאן הזהירות הנדרשת ביחס אליה.
אין להסכים להתניות או להגבלות כלשהן על חופש הפעולה הביטחוני של ישראל בכל שטחי יו"ש! זהו התנאי העיקרי המאפשר לישראל להתמודד באפקטיביות עם גלי הטרור המתנפצים לעברה.
חופש פעולה זה הוא שאפשר לצה"ל ולשב"כ לבצע כ-250 מעצרים מדי חודש לאורך השנה החולפת, למנוע פיגועים ולגדוע באיבם את הניסיונות להקמת התארגנויות טרור. די בנתון זה לבדו כדי להתרשם מהמוטיבציה ומעוצמת העוינות כלפי ישראל, ואין צורך בדמיון מודרך כדי להבין איך היו נראים הדברים בלי פעילות זו.
שרשרת הערך של הטרור
ולא רק הכמות, אלא גם האיכות: פעילות כוחות הביטחון של ישראל ממוקדת במפקדים, במכוויני הטרור, באנשי התשתית, ולא רק בפעילי השטח. החקירות שהשב"כ מבצע מספקות מודיעין, מאפשרות חשיפה מעמיקה של ההתארגנויות ובעקבות זאת טיפול יסודי בכל "שרשרת הערך" של הטרור: מגויסים וסייענים, כספים, נשק ואמצעים, אמצעי הסברה ותעמולה. פעילות זו מובילה גם להעמדה לדין ולמאסרים ממושכים. מרכיבים אלה כמעט שלא מתקיימים בדרך אחרת.
יתרה מזאת, הפעילות הרצופה והשיטתית של צה"ל ושב"כ לא מאפשרת לגורמי הטרור ביו"ש לבנות את כוחם ולשקם את יכולותיהם. היא מעמידה אותם במתח תמידי, שמפריע להתנהלותם ולא פעם גורם לטעויות, המנוצלות היטב על ידי המודיעין הישראלי.
אפקט נוסף שמושג רק בפעילות כזו הוא הרתעה. היכולת להגיע לכל מקום בכל זמן ולעצור או להרוג מחבלים משדרת כי בשום מקום לא יהיו לגורמי הטרור חסינות או מחסה מפני ידה של ישראל.
ראוי כי העמדה הישראלית שתוצג בנושא זה תהיה חדה וברורה ותכלול את העקרונות הבאים: כוחות הביטחון של ישראל יפעלו בכל מקום שבו מתהווה איום נגדנו. לא נמתין עד שאיום זה יהיה קונקרטי ומיידי, אלא נחתור לסכלו בראשיתו. אם הפלסטינים מוטרדים מפעילותנו, יואילו נא להקדים ולעשות זאת בעצמם ובכוחם, שהרי כשלא תהיה סיבה לפעול – ממילא לא נפעל.
ובאשר למנגנונים בינלאומיים לתיווך או לפיקוח בנושא סיכול הטרור - מנגנונים כאלה, גם אם יהיו בראשותם של נציגים אמריקנים, ישמשו בעיקר למשחקי האשמות (Blame games) שבהם הפלשתינים טובים מאיתנו, לא יועילו לביטחון ויהיו אבן ריחיים על צווארה של ישראל. התנסינו בכך בעבר, ואין שום סיבה לחוות זאת שוב.
היום שאחרי אבו מאזן כבר כאן
בעניין הר הבית – נכון להסתפק בחזרה על מחויבותנו לסטטוס-קוו. מעבר לכך, דיון בנושא זה בעת הזו רק יגביר את לחצי הרחוב ויעמוד בסתירה לרצון בהפחתת המתח.
באשר לשאלת עתידה של הרשות הפלשתטינית, מכלול השיקולים שישראל צריכה לשקול חורג מעבר לסיבה המוצהרת לכינוסה של הפסגה בעקבה ומחייב בחינה מעמיקה של מאזן הרווח וההפסד בכל אחת מהחלופות האסטרטגיות. כך או אחרת, המציאות בשטח מלמדת כי "היום שאחרי אבו מאזן" כבר כאן.
