לקראת סוף עידן אבו מאזן: אין פתרונות קסם מול הטרור הפלשתיני

כמה נורא שאנחנו צריכים לגלות על בשרנו את חדלונם של פוליטיקאים. מאחורי מסך הספינים והרעש הבלתי נגמר, הם נקלעו למבוכה מול הטבח בירושלים. הסיסמאות שהופרחו לאוויר הטוויטר נחשפו כמילים הריקות מתוכן שהן באמת. אנשים שלא ניהלו דבר מלבד קמפיינים תקשורתיים נותרו המומים מול המציאות.

רק לפני חודשים ספורים הם ידעו להתראיין בכלי התקשורת זמן קצר אחרי פיגועים, לנאץ את שרי הממשלה על "אובדן ההרתעה" ולהתפרץ לתדריכיהם לערוצים כדי לגנוב קצת זמן מסך. הנה כי כן, הציבור נאלץ לגלות בדרך הטרגית: הפופוליזם לא עובר התפתחות כלשהי כשהוא עובר למיניסטריון עתיר תקציבים. עננת האחריות ושיקול הדעת לא נוחתת יש מאין. התדרוכים המודיעיניים לא תורמים לחשיבה מורכבת יותר או לחזון ארוך טווח.

די אם נזכיר את שטף האשמות הסרק על הרשות הפלשתינית בזמן הממשלה הקודמת. כמה גידופים חלולים הוטחו לעבר שר הביטחון לשעבר בני גנץ, שהעז לשמור על התיאום ועל הקשר השוטף עם יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן. כאילו חמקה מהם העובדה החותכת שהתיאום הביטחוני עם גורמי הביטחון הפלשתיניים מציל חיים יום־יום. נאהב את זה או לא.

הרשות לא גינתה את מרחץ הדמים בירושלים ואףהטילה את מלוא האחריות על ישראל להסלמה.ואחרי הקפאת התיאום הביטחוני, לא מהנמנע שקמנו בבוקר שישי למציאות אחרת לחלוטין. מצב שבו הרשות זרקה את המפתחות לים הכאוס, והותירה אותנו להתמודד לבד מול גלי הטרור. בתקשורת אוהבים לכתוב על העידן שאחרי אבו מאזן. אבל ייתכן שאנחנו לקראת העידן שאחרי הרשות. זמן שבו אין אף כתובת שלטונית לפנות אליה ברמאללה כי מוקדי הכוח הפלשתיניים ביו"ש התפוררו מחמת ריקבון המנגנונים, הקיפאון המדיני, המיאוס הציבורי וקרבות הירושה.

מסתבר גם שהקריאות לשטח את רצועת עזה על כל שיגור רקטה נשארו בארכיון. רק בשנה שעברה שמענו הבטחות גדולות מפוליטיקאים, שבמשך יותר מעשור דווקא התיישרו עם שימור שלטונו של חמאס ברצועת עזה. שאיפותיו לערער את היציבות בירושלים וביו"ש ידועות זמן רב.

ובכל זאת, ביום שישי בבוקר ראינו כיצד המדיניות הביטחונית נותרה כפי שהייתה – עם תגובה שגרתית של צה"ל, ואיש לא מדבר ברצינות על מבצע להפלת חמאס או השתלטות על הרצועה.

במקום לגבש מדיניות ארוכת טווח מול הטרור, הממשלה הנוכחית עסוקה יומם וליל במלחמה באיש הקש המושלם של המערכת המשפטית. התירוץ הקבוע לכל מחדלי השלטון. אמנם יש לכך סיבות נוספות, אך די היה לראות את מסיבת העיתונאים של רה"מ בשבוע שעבר כדי להבין את הפרינציפ. במקום להרגיע את החשש מההשלכות הכלכליות לתוכנית לוין ולתת הסברים ענייניים, נתניהו ושר האוצר שלו יצאו נגד "המשפטיזציה". איש לא יופתע אם בקרוב נשמע את אותן האשמות בגל הטרור הנוכחי.